נופל וקם, נופל וקם
שלום. אני רוצה לדבר אתכם קצת על פורים. פורים מעולם לא היה חג אהוב עליי במיוחד. התקשיתי איתו. זה חג שכל עניינו השמחה, ויותר מזה – השמחה שבאה מתוך הביחד, מתוך הכלל, ועם שני הדברים הללו (שמחה וביחד) אני לא מסתדר.
אף פעם לא הייתי אדם שמח. נכון, כלפי חוץ תמיד חייכתי, אפילו במידה כזו שזה כבר היה יותר מהנורמלי, ואני נחשב אדם שמחייך הרבה, אבל זה הכל היה כלפי חוץ, סוג של הצגה. מבפנים המצב היה שונה לגמרי. הייתי אומלל, עצוב והרבה פעמים גם מדוכא. אני לא מבין את זה, אבל הסטטיסטיקות מדברות על זה שהומואים הם בעלי נטייה מוגברת לעצבות. לדוגמה, אפשר לראות את זה במדידת התאבדויות, ח”ו – הומו נמצא בסיכון של פי 3 לפחות להתאבד מאשר הטרוסקסואל (אני חושב שזה די ברור שהתאבדות נובעת מייאוש, עצבות ודיכאון). זה נדמה כאילו עצבות היא מרכיב כמעט בסיסי בתחום המשיכה. בסופו של יום אפשר לומר שחלק מהעניין נובע מהבדידות החברתית, התחושה שאדם נמצא לבד, שאין לו תמיכה בהתמודדויות הקשות שהוא עובר, אבל האמת היא שהתשובה הזו לא מספקת, מבחינתי. זה נכון שההתמודדות שלנו היא קשה במיוחד, אבל גם קשיים אחרים – שכל אחד מתמודד עמם, גם מי שנמשך לנשים, יוצרים אצלי עצבות. אני חושב שהבעייה המרכזית מבחינתי היא בהתמודדות ועיבוד של הרגשות שלי. לכל אחד קשה, אבל רוב האנשים יודעים איך לעבד את הרגשות. אני לא חושב שלבחור שיושב לידי באוטובוס או זה שהתקשר אליי לעשות סקר פחות אכפת כשהוא נכשל במשהו – בין עם זה משימה כמו מבחן או סתם שיחה עם מישהו. ההבדל הוא שרוב האנשים יודעים איך להתמודד עם זה, הם יודעים להגיד לעצמם – ‘בסדר, לא הצלחתי עכשיו, אבל זה לא מעיד עליי בשום צורה, זה לא הופך אותי לכישלון. עדיין יש לי הרבה תכונות ודברים טובים לשמוח בגללם’. אצלי זה לא ככה. כשאני נכשל במשהו, ואני מתייחס יותר לתחום החברתי – ניהול שיחה, להזמין מישהו למשהו, וכדו’ אבל גם לתחומים אחרים, אני מתמלא בתחושת כישלון. אני לא זוכר באותו רגע שאני חכם, שאכפת לי מהאנשים שסביבי, שאני אחראי, אמין, מוסרי, מקפיד על מצוות וכן הלאה. אפילו אם אני כן נזכר בדברים האלה, אני מיד מנפנף אותם כחסרי חשיבות וחסרי משמעות. הדבר היחיד שחשוב זה שלפלוני לא היה זמן לדבר אליי (לדוגמה) ועכשיו אני בודד. בודד ועצוב. בודד עצוב ודפוק.
קרדיט ל:kraifreedom
אפשר לומר בעצם שבשביל להיות שמח אני צריך להיות מרוצה מעצמי. אני צריך לאהוב את עצמי, להנות ממה שיש לי (ואני מתכוון לתכונות ומידות) וממי שאני, ואז יהיה לי הרבה יותר קל להתמודד עם הרגעים הפחות שמחים של החיים בלי שהם ישברו אותי ויגרמו לי לשקוע בתוך עצבות קודרת.
נדמה לי שבשלושה ימים שעוד נשארו לי עד פורים (אני כותב את זה בתענית אסתר) אני צריך לעבוד על זה, וחזק. אני צריך לראות את התכונות החיוביות שיש בי, לשמוח במה שה’ נתן לי ולא לתת לדברים הפחות טובים בחיים למשוך אותי למטה ולדכא אותי. ככה אולי אני אצליח להנות משמחת הפורים השנה ולא להרגיש כזר במקום שאינני שייך.
יש עניין נוסף בפורים, כפי שהזכרתי בהתחלה, של הביחד. בהתייחסות לקטע הנ”ל, אפשר לומר שאני חי בפרדוקס (זה רק אני או שהמשפט הזה חוזר על עצמו הרבה בבלוג הזה?). מצד אחד קשה לי להיות לבד, כפי שהזכרתי. לבד אני בודד, והבדידות מובילה לעצבות. מצד שני, לעומת זאת, קשה לי גם להיות עם אנשים. אני מתבייש ומפחד הן מלדבר והן מלעשות כל מיני דברים, וגם אז אני מרגיש רע עם עצמי. בפורים זה בא לידי ביטוי בצורה חזקה – יש ריקודים ויש התנהגויות שטותיות. אני לא נותן לעצמי להשתטות, כי אני תמיד חושש מאיך שאני אתנהג וממה שיגידו, על אף שאני יודע שזה טפשי.
אני חושב שמבחינת צורת ההתמודדות עם זה הרעיון דומה למה שכבר כתבתי מקודם על השמחה. הדגש תמיד צריך להיות על סיפוק עצמי. אני צריך לקום כל בוקר ולוודא (ואם לא אז לדאוג לשנות את זה) שאני מרוצה מעצמי, שאני שמח בחלקי. זה ייתן לי תחושת ביטחון ושלווה שתאפשר לי גם להתנהל בצורה טובה יותר עם האנשים שסביבי ותעשה פלאים לביטחון העצמי שלי.
אני רוצה להוסיף עוד משהו, בלי קשר לנושא המרכזי של הפוסט. רציתי להביא לפניכם קטע משיחה שנתן הרבי מלובביץ’ בהתוועדות בפורים תשמ”ו שעוסק, לא פחות ולא יותר, בהתמודדות עם נטיות הפוכות. ההתייחסות שלו לנושא הייתה מרתקת בעיניי, אז רציתי לתת גם לכם לקרוא אותה (זה לא תרגום מדויק, יש לציין. השיחה ניתנה ביידיש). מומלץ ביותר. על השאלה מה עניין נטיות הפוכות אצל פורים שגרם לו לבחור בזמן הזה לשוחח על זה, אני אתן לכם לענות בעצמכם.
עד הפעם הבאה, שתהיה לכם התמודדות מוצלחת ושתזכו לקיים את “ונהפוכו” ולהסיר את כל המסכות… ממני, אריאל.
“בשלב זה ברצוני להפנות את תשומת לבנו לתופעה המשפיעה על חלק מהחברה שלנו, הבעיה של אנשים המביעים נטייה כלפי סוג מסוים של קשר פיזי שבו אדם מחפש סיפוק מיני עם בני מינו.
…ישנם כאלה הטוענים שמעשה המביא הנאה הינו, ואפילו חייב להיות, טוב. רציונאליזציה זו דומה ללקיחת רעל קטלני וציפויו בסוכר. יבוא אדם ויאמר “אני רואה סוכר, אין שום רעל בסוכר הזה”. בכדי להוכיח את דבריו הוא טועם את זה ונשבע שזה מתוק. אדם אחר עשוי לעבור במקום ולומר “לא אכפת לי עם יש רעל בתוך הסוכר, כל עוד אני יכול לקבל את ההנאה הרגעית של המתיקות, הגם שזה נעשה בצורה לא נורמלית. לא אכפת לי מה יהיו התוצאות.”
…בודאי הם בעצמם בסופו של דבר יתלוננו בצורה חזקה כנגד אלו שהטעו אותם, כמו גם כנגד אלו שראו מה קורה ולא עשו כל שביכולתם בכדי למנוע את הדבר מלקרות.
אין כל משמעות למה שגורם לאדם לבחור בקשר שכזה כרגע. אפילו אדם שנולד עם נטייה כזו, ואשר לא חונך בילדותו לתקנה (ואין כאן הטלת אשמה על אף אחד) חייב כעת, כאדם בוגר, לרצות לחנך את עצמו, כיון שההרסניות של הדבר ממשיכה גם כעת.
נקודה חשובה שיש להדגיש היא שלא מדובר על עלבון או גישה משפילה; זהו מקרה של ריפוי מחלה. כאשר אדם חולה ומישהו מתנדב לעזור לו להחלים, לא מעורב בכך חוסר כבוד כלל ועיקר!
בו זמנית, עלינו לזכור שהטענות התקיפות והרעשניות שמוצגות ע”י החולה על כך שהוא בריא לגמרי ושמצבו הוא אינסטינקט בריא, או לכל הפחות לא הרסני, אינן משנות את חומרת המחלה. למעשה, גישה זו מצד האדם מעידה על חומרת המחלה אצל אדם זה, עד כמה היא חדרה לתוך גופו וראשו, ועד כמה הדבר מסוכן באמת עבורו. וכך, יש לבצע פעולה מיוחדת בכדי לרפא את החולה ולהציל את חייו. ושוב – אין שום פגיעה, שום חוסר כבוד בכך, אלא רק רצון אמיתי לעזור ככל האפשר.אם הוא טוען שהוא נולד עם משיכה זו, זו סיבה נוספת להבטיח לו שאין שום כוונה לזלזל בו… האם נביישו??? אעפ”כ, צריך לעשות הכל בכדי לתקן את המצב.
… בעולם הטוב והצדק של הקב”ה, הבא ליטהר מסייעין בידו מלמעלה. על אף דרכי העבר המוטעות, לכל אדם יש את היכולת להשתנות.
…אחריות מיוחדת קיימת להורים, מחנכים ומייעצים לחנך את אלו הנגועים בבעיה זו, …בו זמנית, לתת גישה תומכת ואוהבת ע”י הגשת יד מסייעת.”
פוסטים נוספים:
