שלום. השבוע הייתי חולה, ובגלל זה ביליתי את רוב השבוע בבית, איזו חוויה איומה זו הייתה. כל הזמן רבתי עם ההורים שלי. התחרפנתי לגמרי. כל דבר קטן – ובד”כ דברים שגם הם בעצמם עושים – עצבן אותם, הכעיס אותם וגרם להם לצעוק עליי. אני יודע שהיחסים שלי עם ההורים שלי לא טובים, אבל השבוע הזה היה גרוע במיוחד. ההורים שלי חושבים שאני סתם בבית, שלמעשה אני לא כ”כ חולה, מה שאומר שאני סתם עצלן שששוכב כל היום על הספה ורואה טלוויזיה וסרטים. בגלל זה, כל דבר קטן שאני לא עושה בדיוק כמו שהם מצפים, הם מתעצבנים עליי. למה לא הכנסת את הכלים שלך במדיח? (כי לא סיימתי לאכול…) למה קנית קרטון אחד של חלב ולא שתיים? (כי אמרתם שמחר תעשו קניות גדולות וזה רק לבינתיים…) למה הוצאת את הפלאפון שלי מהמטען ושמת את שלך (כי הוא סיים להטעין…). וזה לא כאילו שלא עשיתי כלום. זה שכל יום מילאתי את המדיח, הפעלתי אותו ורוקנתי אותו, לזה הם לא התייחסו. זה שכל פעם שהיו בגדים במכונה (להפעיל אותה בעצמי אני לא יודע) הוצאתי אותם, תליתי אותם והורדתי אותם, לזה הם לא התייחסו. בקיצור, אני לא מסתדר עם ההורים שלי. האמת היא שאף פעם לא הסתדרתי עם ההורים שלי. אני יודע שהם מרגישים שאני מרחיק אותם, לא משתף, לא מספר להם על החיים שלי, ואילו מצדי אני מפחד מהם, תמיד חוטף מהם צעקות ותלונות. קשה להם לקבל אותי כמו שאני. אני שונה משאר המשפחה שלי (ואני לא מדבר על הנטיות ההפוכות כרגע). לא הלכתי לעתודה כמו שההורים שלי רצו, לא הלכתי ללמוד תואר כמו שההורים שלי רצו, ואני שומר תורה ומצוות בצורה שנחשבת בעיניהם הרבה יותר מדי קפדנית…
בחור צעיר כמוני שרוצה להתחיל טיפול בנטיות הפוכות נמצא במצב די תקוע. א”א לעשות את זה בלי לדבר עם ההורים, וברוב המקרים זה משהו שלא ממש בא בטבעיות…
כשהבנתי שאני לא יכול להדחיק את הנטיות ההפוכות שיש לי והחלטתי שאני רוצה לשנות את זה, ייעץ לי רב מסוים שדיברתי איתו לפנות לפסיכולוג. לדבריו, הנושא הזה הוא מסובך וצריך איש מקצוע. לא רציתי לעשות את זה, כי זה אומר לספר להורים שלי כדי שיתנו לי כסף לטיפול בנטיות הפוכות, אז דחיתי את זה. בסוף, וזה היה אחרי הרבה זמן, החלטתי שאני חייב לעשות את זה והתחלתי טיפול – עדיין בלי לספר להורים שלי.
שתי שיחות היו לי עם ההורים שלי על הנושא הזה. הראשונה הייתה אחרי ריב מאוד גדול עם אחי, שבעקבותיו החלטתי לנתק את הקשרים שלי איתו, ובכלל לא להיות איתו באותו חדר (כבר סיפרתי לכם על זה פעם). באותה שיחה מאוד כעוסה, תוך כדי צעקות, הטחתי בהם שאני הולך לטיפול (זה היה יום לפני הפגישה הראשונה, למעשה). לא סיפרתי להם על הנטיות ההפוכות, ובמקום זה תליתי את הכל בבעיות עם אח שלי, וביקשתי מהם לממן לי את הטיפול. התשובה שלהם הייתה שלילית. איך כעסתי עליהם אז…אבל מה לעשות, אפילו שפתחתי את החסכון של המתנות מהבר מצווה שלי, ואפילו שעבדתי בחופשים בעבודות באותה תקופה, בשלב מסוים נגמר הכסף. זה כבר היה אחרי שהייתי תקופה לא קצרה בטיפול, וכבר הספקתי לגלות כמה וכמה בעיות נוספות (ויותר קשות) שיש לי מלבד נטיות הפוכות, והבנתי שלהפסיק את הטיפול בנטיות הפוכות עכשיו יהיה אסון מבחינתי, אז נאלצתי לחזור שוב להורים שלי. גם הפעם לא רציתי לספר להורים על הנטיות ההפוכות. סיפרתי להם כמה חשוב לי הטיפול, וכמה קשה לי בחיים ואני באמת זקוק לטיפול, והסברתי להם שבלי עזרתם אני לא אוכל להמשיך, שזה יהיה דבר מאוד גרוע מבחינתי. ואז התחילה החקירה… הם שאלו כ”כ הרבה שאלות – למה אתה לא יכול ללכת לפסיכולוג בקופת חולים? למה שלא תיתן לנו לברר קצת, לחפש שמות של אנשים? למה אתה לא מספר לנו על הפסיכולוג הזה, תן לאמא לבדוק קצת – היא מכירה את התחום הזה, וכו’ וכו’, עד שבסוף נשברתי וצעקתי להם, בכעס רב, שיש לי נטיות הפוכות ואין הרבה שמתמחים בנושא הזה וזהו. הלכתי. ביום למחרת אמא שלי התקשרה אליי ואמרה לי שאני יכול להמשיך בטיפול והם ישלמו, וזהו. מאז לא דיברנו על זה מעולם, חוץ מפעם אחת שאבא שלי אמר לי ש’גם הוא לא היה בטוח לגבי המשיכה שלו בגיל שלי’. כאילו זה איזה שהוא משהו חולף שבסוף יעבור לי. זהו. אנחנו מדברים על הכסף מדי פעם, זאת אומרת אבא שלי מדבר – מאיים כל הזמן להפסיק לשלם על הטיפול, אבל אנחנו אף פעם לא דיברנו על זה לעומק.
סליחה, טעיתי. פעם אחת ניסיתי לפתוח שיחה עם אמא שלי על היחסים בינינו. זה קרה אחרי שהבנתי כמה היא תופסת אותי ונתלית בי באופן מאוד חזק, שמונע ממני לחיות את החיים שלי כרצוני. אז דיברתי איתה על זה, וכמובן שכלום לא יצא. כמה שניסיתי להסביר, היא כל הזמן חזרה ואמרה שזו לא הכוונה שלה ושהיא לא עושה את זה. ברור, הרי זה שהיא כל הזמן רוצה שאני אהיה זמין עבורה והיא מתעצבנת אם אני לא עונה לכל שיחה שלה בכל שעה של היום, זה ממש לא מראה על שתלטנות יתר ותלותיות. בסוף התייאשתי…
בקיצור, היחסים ביני לבין ההורים שלי משגעים אותי. לפני כמה ימים שמעתי ברדיו על מחקר שאומר שבד”כ יחסי הורים-ילדים נשארים קבועים לכל החיים… כמו שהם היו, ככה הם ימשיכו, אלא אם כן משהו ייעשה באופן מודע לשנות את זה. אני ממש לא רוצה להיות אחד מאלה שמשאירים את היחסים שלהם עם ההורים בדיוק אותו הדבר ולא משפרים אותם…אז מה הפואנטה שלי בפוסט הזה?
אחת השאלות שעלתה הרבה פעמים בפורומים שונים ועם חברים היא האם, ואם כן איך, לספר להורים על הנטיות ההפוכות? אז מדוגמא אישית אני לא ממש יכול לתת לכם תשובה, כי כמו שקראתם מהסיפור שלי, זה לא ממש היה מתוכנן והאמת היא שאני בכלל לא רציתי את זה. מהבחינה הזו אני חושב שזו ממש ברכה שלהרבה מהמתמודדים בנטיות הפוכות, כמוני, אין כ”כ ברירה בנושא הזה כי הם זקוקים לכסף. מבחינת אלה, אם הדבר בוער להם בעצמות והם מבינים כמה זה חשוב, ויותר מזה – הכרחי, זה דוחף אותם לעשות את זה גם אם הם ממש לא רוצים (ואת זה אני כן יודע מניסיון), וזה טוב, כי זה מהר מאוד הופך להיות הצעד הראשון בשיקום מערכות היחסים עם ההורים, דבר שמשפיע רבות על התקדמות הטיפול.
לספר שיש לך נטיות הפוכות, בין עם זה להורים ובין עם זה לחבר כלשהו, זה תמיד מפחיד, אני יודע את זה. אבל בסופו של דבר כדי לשנות את היחסים שלנו עם ההורים – וזה הכרחי לשנות את היחסים שלנו עם ההורים כשמטפלים בנטיות הפוכות, שהרי משם, ברוב המקרים, הכל נובע – אנחנו חייבים להתגבר על הפחד, לאזור אומץ ולעשות את זה – רצוי בצורה רגועה ומתוכננת מראש, ולא כמו שאני עשיתי את זה.
אני חושב שהדרך לספר על זה להורים דומה לצורה שבה שמעתי שכדאי לספר למי שאתה מתעתד להתחתן עמה – תתחיל עם המצוקות הכלליות; פחדים חברתיים, הרגשת שוני, קשיי התקשורת ביניכם, וכו’, ומתוך זה תגיע – בסופו של דבר (לאו דווקא באותה שיחה אפילו) – לספר שאתהמתמודד עם נטיות הפוכות. אני חושב שזה צעד חשוב מאוד בהתמודדות שלנו, וממש לא ענין ממוני בלבד, ושכל אחד חייב לעשות את זה עם הוא רוצה להצליח בהתמודדות שלו.
ומה לגבי, אתם בטח שואלים? אני אנסה כמיטב יכולתי לא לצעוק כשההורים שלי מעצבנים אותי, לנסות לראות את נקודת המבט שלהם ולהבין אותם, ויחד עם זאת גם להמשיך להבהיר להם, עד שזה יחלחל, שהם חייבים לקבל אותי כמו שאני.
מכיוון שכבר נגענו בנושא שיתוף אחרים בסוד הנטיות ההפוכות, ב”ה בפעם הבאה אדבר על שיתוף חברים בנושא. עד אז, שתהיה לכם התמודדות מוצלחת… ממני, אריאל..