נופל וקם, נופל וקם
שלום לך, וברוך הבא לבלוג שלי, הבלוג של אריאל. גם אני מתמודד עם נטיות הפוכות, ופתחתי את הבלוג כדי לשתף אותך במה שעובר עליי, בתקווה שאולי זה גם יעזור לך בצורה כלשהי – או שתקרא רעיון טוב, או שלפחות תלמד מהטעויות שלי מה לא כדאי לעשות. אני לא יודע אם אתה מודע לזה, אבל כולנו עוברים תהליכים מאוד דומים בחיים – גם בתהליכים הגדולים וגם בהתמודדויות הקטנות, היום-יומיות, ואני מקווה שתצליח למצוא את הנקודה שקשורה אליך בהודעות שאני אכתוב.
קרדיט Stuart Miles
לפני שאני אתחיל לדבר על ההתמודדויות היום-יומיות שלי, אני רוצה לספר לכם קצת על עצמי ומה שעברתי בחיים בקווים כלליים:
את המשיכה לגברים גיליתי כבר בגיל 13 (אני אפילו זוכר את הפנטזיה הראשונה שהייתה לי – זה היה בצהריים של ט’ באב, כששכבתי במיטה וניסיתי להסיח את דעתי מהצום. דרך אגב, זה הצליח…), אבל בתור בחור שומר תורה ומצוות (שכחתי לציין באמת שאני דתי) לא יכולתי לקבל את זה והדחקתי את זה במשך יותר משש שנים.
אחרי שלוש שנים מאוד בודדות בחטיבת ביניים ושלוש שנים של עליות ומורדות בישיבה תיכונית, התחלתי ללמוד בישיבת הסדר, ושם התחיל הבלגאן. היה לי חברותא בישיבה שהיה חבר מאוד טוב שלי (עוד ייצא לי מן הסתם להזכיר אותו בעתיד…). זה התחיל אמנם בתור סתם חברות טובה, אבל בשלב מסויים הקשר שלי אליו הפך לתלותי/אובססיבי. מה הכוונה? אני מתכוון לכך שאני בעצם ניסיתי לחיות את החיים שלי באמצעותו – ע”י זה שניסיתי לגרום לכך שתמיד נהיה ביחד, רציתי שהוא ישתף אותי בכל דבר שקורה לו ורציתי שיהיה פנוי אליי כל הזמן. ואם זה לא קרה אז קינאתי וכעסתי על כל מי שקיבל את תשומת ליבו במקומי. אני מתאר לעצמי שכשאתה קורא את זה אתה חושב לעצמך שהייתי כנראה ממש משוגע קנאי להתנהג ככה, אבל אתה צריך להבין שבזמנו לא הייתי מודע למצב. חשבתי שאם יש לי חבר מאוד טוב, חבר שהוא ממש ה-soul mate שלי, אז זה טבעי שנהיה ביחד כל הזמן, ונשתף אחד את השני בכל דבר שקורה לנו. עם הזמן זה הפך להיות לא רק תלות רגשית, אלא גם מינית – התחלתי להימשך אליו מינית. ואפילו אז, כשכבר פלטתי שכבת זרע רק מלגעת בו בזמן שלמדנו ביחד (כן, למדתי תורה ובעצם חשבתי על זה…) – המשכתי להדחיק את זה ולהתעלם מהנטיות ההפוכות. בהסתכלות אחורה זה נשמע כמו דבר משוגע שהתעלמתי מרגשות הנטיות ההפוכות שבי, וזה נכון, אבל הייתי שקוע כולי בתוך החוויה, והמשכתי להדחיק את זה. המשכתי לומר לעצמי שזה בלתי אפשרי – איך אני יכול להימשך לגברים כמו הומואים, הרי אני דתי, וזה אסור?! לא יכול להיות שאני הומוסקסואל, זה זמני, זה טעות, זה לא נכון! ככה המשכתי לומר לעצמי והמשכתי לחיות בתוך בועה. התעלמתי מהמציאות ופשוט חייתי בתוך עולם משל עצמי, עולם שבו אני קובע את המציאות, וממילא אין לי שום בעיה.
כל זה התנפץ כאשר בערב יום כיפור, קצת פחות משנה אחרי שהתחלנו ללמוד ביחד, הוא הודיע לי שאנחנו מפסיקים ללמוד ביחד. בשבילי זה היה אסון. למי שלא מכיר את עולם הישיבות אני אסביר שבישיבה רוב הקשרים החברתיים נוצרים עם מי שלומדים איתם, ובגלל זה מבחינתי להפסיק ללמוד איתו, זה אומר שנפסיק להיות חברים. אחרי שהוא אמר לי את זה נכנסתי לדיכאון, והתייאשתי מכל סיכוי שמשהו ישתנה. אמרתי לעצמי שאם הוא, היחיד שחשוב לי הקשר איתו, מפסיק ללמוד איתי, אז זהו, אני אהיה בודד, ללא חברים. הייתי עצוב, פחדתי ממה שהולך לקרות לי, וכעסתי – על עצמי, על החברותא ועל כל העולם. בשלב הזה התנפצה לי הבועה והבנתי שאני לא יכול להתכחש יותר לעובדה שאני נמשך לגברים, ושיש לי נטיות הפוכות. אז אחרי תקופה קצרה של התלבטות מה לעשות, כשהבנתי שזה גדול עליי בהרבה מאוד מידות, החלטתי שאני צריך ללכת להתייעץ עם מישהו. גם זה מאוד הפחיד אותי ולקח לי הרבה זמן עד שבחרתי מישהו שאני אוכל לדבר איתו על זה, אבל בסוף מצאתי מישהו – רב מהישיבה התיכונית שלי, מישהו שמכיר אותי ואפילו קצת (אבל רק קצת…) מכיר את הנושא, אבל יחד עם זה מישהו שאני לא אצטרך להיפגש איתו אחרי זה במפגשים אקראיים. אחרי שתי שיחות שבהן הוא לחץ עליי ללכת לפסיכולוג, הוא הפנה אותי לעצת נפש, שהפנו אותי לפסיכולוגים שונים, מתוכם בחרתי אחד (בצורה די טיפשית, יש לציין, אבל לא נורא, בסוף הכל יצא לטובה…). אין לי כח עכשיו להרחיב על הנושא הזה של להתחיל להיפגש עם פסיכולוג, אבל יש הרבה מה לדבר על זה – בעיות של כסף, לספר להורים, המחויבות לתהליך. אולי אני אדבר על זה בעתיד מתישהו.
אז זהו, עכשיו אני נמצא בטיפול בנטיות הפוכות . במהלך הטיפול גיליתי והבנתי שנטיות הפוכותזה רק קצה הקרחון של הבעיות שלי. יש לי בעיות חברתיות, רגשיות(!), גופניות, עם ההורים, עם נשים, ובמיוחד עם עצמי, ועליהם נדבר בבלוג.
אלה הנקודות המרכזיות שנראה לי חשוב להזכיר כרגע. אני לא יודע אם קראת פה משהו שהזדהית איתו או שנתן לך איזושהי הארה ורעיון, וזו גם לא הייתה כ”כ המטרה שלי הפעם (בהמשך זו כן תהיה המטרה שלי), אבל אם כן – מה טוב, ואם לא – לא נורא. אני מקווה שתמשיך לקרוא גם בפעם הבאה. להתראות, ושתהיה לך התמודדות מוצלחת…אריאל.
פוסטים נוספים:
