גורמים פסיכוגנטיים להומוסקסואלים
לצד מחקרים שטוענים שהגנטיקה היא הקובעת אם אדם יהיה הומוסקסואל או סטרייט, הולכים ומצטברים מחקרים שמצביעים על כך שגורמים סביבתיים הם שמכריעים איזו נטייה מינית יבחר לעצמו כל אדם • יותר מכך: מתברר שטיפולים פסיכולוגיים יכולים להביא לשינוי האוריינטציה המינית של הומוסקסואלים – בתנאי שהם מעוניינים בבירור זהותם• דברים שנאמרו בכינוס של האגודה הישראלית לטיפול מיני [1]
מאת ליאת משאט-פריזם
העונש על הומוסקסואליות בצבא הצרפתי במלחמת העולם הראשונה היה הוצאה להורג. הנאצים אילצו את ההומוסקסואלים לשאת טלאי ורוד. ובישראל היו ימים שבהם משגל הומוסקסואלי היה עבירה שעונשה 10 שנות מאסר.
קרדיט ליוצר: Master isolated images
בשנים האחרונות, כנראה בתגובה לדיכוי ולרדיפה שהיו מנת חלקם של ההומוסקסואלים לאורך ההיסטוריה, התפתחה אידיאולוגיה הפוכה, שרואה בהומוסקסואליות לא רק תופעה נורמלית, אלא אפילו אופנתית, עד שאפילו מי שאינם הומוסקסואלים (או לסביות) מוצהרים חושבים לעיתים שהבון טון מחייב אותם שיהיה להם קטע כזה ברזומה. ואם לא ממש גיי, אז לפחות קטע של ‘הטרופלקסיבל’ או ‘מטרוסקסואל’, שנולד מתוך הלגיטימיות הזאת של גברים ושל נשים שמאמצים את גינוני התרבות ההומואית.
באווירה כזאת קשה מאוד לדון על שינוי האוריינטציה המינית של הומוסקסואלים – אפילו אם מדובר בהומוסקסואלים שמעוניינים בכך בעצמם. מי שמעלה את הנושא הזה עלול להביא על עצמו גזר דין מוות בסקילה בכיכר העיר, שביטויו המודרני הוא מאות תגובות של קוראים נזעמים בפורומים השונים באינטרנט.
“אין כאן שום כוונה להחזיר אותנו לתקופות חשוכות. הומופוביה היא כתם וחרפה על כל חברה – כמו אנטישמיות וכמו שוביניזם – ויש להילחם בה בכל עוז”, מדגיש ד”ר אבשלום אליצור מהיחידה ללימודים בין תחומיים באוניברסיטת בר אילן, בכינוס של האגודה הישראלית לטיפול מיני (ראה מאמר הזכות לשינוי). אבל, הוא מוסיף, האם בשם אותם אידיאלים אנחנו לא סותמים את הגולל על מי שאינם מאושרים ממצבם ושואלים את עצמם אם אפשר גם אחרת?
למה לברר את הזהות המינית?
“הורים שהבן שלהם מספר להם שהוא הומוסקסואל ואינם מקבלים את זה קשה, פשוט לא אוהבים אותו”, אמר לי לפני שנים הומוסקסואל מוצהר מפורסם. ההורים האלה, הוא הסביר, יודעים שלבן שלהם מצפים חיים קשים, ואף הורה אוהב לא ישמח על כך.
ואכן, יש סבל גדול לפחות בקרב חלק מהקהילה ההומוסקסואלית. מחקרים אפידמיולוגיים מלמדים על שיעורים עצומים של חרדה, דיכאון ומקרי התאבדות בקרב הומוסקסואלים בכל העולם. מחקר אחד העלה שאצל תאומים זהים, שחייהם דומים מכל הבחינות, סיכויי ההתאבדות של התאום ההומוסקסואל גדולים פי 6.5 מאלה של תאומו ההטרוסקסואל.
בתשובה לנתונים מעין אלה טוען ממסד הגייז שהמצוקה היא תוצאה של ההומופוביה והרדיפה מצד החברה הסטרייטית. אך גם במדינות כמו הולנד וברזיל וגם בערים דוגמת סאן פרנסיסקו, שמפורסמות ביחסן הסובלני והשוויוני כלפי הומוסקסואלים, המצוקה הזאת עדיין קיימת. לכן כאשר מחפשים את הסיבות לסבל הזה, עולה השאלה שמא גורמי ההתאבדות והמצוקה הם אינהרנטיים להומוסקסואליות – לפחות אצל חלקם.
מדוע הם מרבים להתאבד?
ההתאבדות בקרב צעירים הומוסקסואלים היא ללא ספק הנתון המטריד ביותר. מחקרים שבדקו מכתבי התאבדות העלו שהגורם הראשון שמוביל למעשה הוא פרידה. אחד המחקרים אף קבע ששני שלישים ממקרי ההתאבדות בקרב הומוסקסואלים היו על הרקע הזה. גורם ההתאבדות השני בחשיבותו היה חוסר היכולת של אדם לקבל את עצמו.
סיום מערכת יחסים ופרידה הם חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי. מדוע דווקא בקהילה ההומוסקסואלית מוביל הדבר לשיעורי ההתאבדות הגבוהים?
כדי למצוא את התשובה לכך צריך לחזור אל הנתון המפורסם, שלפיו בין 10% ל-15% מהאוכלוסייה הם חד מיניים. את המספר הזה ניפק לנו אלפרד קינסי, חלוץ חוקרי הסקס בארה”ב. במחקריו הוא דיווח ש-15% אחוז מהאוכלוסייה האמריקאית עוסקים בפעילות הומוסקסואלית, אלא שנבדקיו היו אסירים בבית סוהר – המקום האחרון שבו אפשר לחקור נטיות מיניות. נוסף על כך היו במחקר – שנעשה מתוך כוונה פוליטית טובה להפסיק את הרדיפה ואת התיוג של ההומוסקסואלים – עוד כמה הטיות חמורות מאוד. אך אלה לא מנעו ממיתוס עשרת האחוזים להכות שורשים עד עצם היום הזה.
מחקרים חדשים יותר מראים ששכיחות ההומוסקסואליות בחברה הרבה יותר נמוכה:
מחקר קנדי, שכלל 5,514 סטודנטים מתחת לגיל 25, העלה ששיעור ההומוסקסואלים בקרבם עמד על 1%. עוד 1% היו ביסקסואלים.
מחקר דני העלה של-2.7% מבין 1,373 גברים שענו על שאלון היתה חוויה מינית הומוסקסואלית.
שלושה סקרי אוכלוסייה שנערכו בארה”ב בין 1990 ל-1991, וכללו יותר מ-9,000 משיבים, בדקו גם את הנטיות המיניות של הנשאלים. בין 2% ל-3% מהמשיבים ענו בחיוב על השאלה “האם קיימת יחסי מין עם גבר אחר – אפילו פעם אחת בלבד – בשלב כלשהו מאז 1977?”.
מחקר אחר, שהקיף 8,337 גברים בריטים, העלה של-6.1% מהם היה “איזשהו ניסיון הומוסקסואלי”, ול-3.6% היה יותר מבן זוג אחד במהלך החיים.
בעקבות כל המחקרים האלה הגיעו המדענים למסקנה ששיעור ההומוסקסואלים המובהקים באוכלוסייה הכללית עומד על 1.8%-2%.
“מציאת בן זוג לחיים היא עניין קשה לכולנו”, אומר ד”ר אבשלום אליצור. “אבל כאשר צריך למצוא בן זוג לאהבה – ולא רק לסקס – מתוך חלק כל כך קטן מהאוכלוסייה, הדבר קשה שבעתיים, וייתכן שהקושי הזה גורם לסבל רב בקרב ההומוסקסואלים, ללא קשר למידת הסובלנות של החברה. גם בחברה הסובלנית ביותר עדיין צריך ההומוסקסואל לגייס את כל משאביו הנפשיים כדי למצוא בן זוג: עליו לצאת מהארון, ללכת למקומות המתאימים ולבסוף עדיין להיתקל בקשיים מאחר שההיצע כל כך קטן”.
שדה מוקשים אחר הוא חוסר הנאמנות של הגברים ההומוסקסואלים. בספר ‘הזוג הגברי: כיצד מתפתחות מערכות יחסים’, שכתבו הפסיכיאטר מקווירתר והפסיכולוג מתיסון – זוג בחייהם הפרטיים – הם מביאים סקר שמוכיח את תיאורית האי נאמנות. הסקר, שנערך בקרב 156 זוגות הומוסקסואלים, העלה שאף לא אחד מהנסקרים שמר על נאמנות מינית במשך יותר מחמש שנים. “אנחנו מאמינים”, כותבים השניים, “שהגורם היחיד המשפיע ביותר שמחזיק זוגות יחד מעבר לעשר שנים הוא היעדר תחושות של רכושנות. זוגות רבים לומדים בשלב מוקדם מאוד ביחסים שדרישה לבלעדיות מינית הופכת לאיום הפנימי הגדול ביותר על ההישארות שלהם ביחד”. העובדה הזאת בוודאי שאינה מוסיפה לשלוות הנפש של ההומוסקסואלים.
ויש עוד סיבות לתחושות המצוקה של ההומוסקסואלים, כמו הקושי לממש את הכמיהה הטבעית לילד (הרבה פחות זוגות הומוסקסואלים – בהשוואה לזוגות סטרייטים – מממשים את השאיפה הזאת) והסיכון שבניהול אורח חיים הומוסקסואלי. במיוחד בקרב צעירי הקהילה יש גילויים רבים יותר של התנהגות לא אחראית, שכוללת מספר עצום של פרטנרים מיניים ואי הקפדה על שימוש באמצעי מניעה.
“אין מה לעשות נגד זה”
עד שנות ה-50 של המאה ה-20 נהגו הפסיכיאטרים והפסיכולוגים, ברובם הגדול, להגדיר הומוסקסואליות כתופעה פתולוגית. יחד עם זאת, כבר בתחילת המאה ה-20 נשמעו גם קולות אחרים, ובהם קולו של פרויד. במכתב תשובה לאם של הומוסקסואל כתב פרויד שהומוסקסואליות “אינה דבר שיש להתבייש בו, אינה פשע, אינה פחיתות כבוד ואי אפשר לסווג אותה כמחלה”.
נקודת מפנה משמעותית אירעה ב-1973, כשהאיגוד הפסיכיאטרי האמריקאי הוציא את ההומוסקסואליות מהמהדורה המעודכנת של ספר האבחנות הפסיכיאטריות – DSM . אך השינוי המשמעותי ביותר התחולל במאי 2000. בתשובה לשאלה “האם אפשר לשנות את האוריינטציה המינית של אדם?”, השיב ‘דף העובדות של החברה הפסיכיאטרית האמריקאית’ ששינוי האוריינטציה המינית אינו מטרה ראויה של טיפול פסיכיאטרי. ההמלצה שלהם: קבל את עצמך, נולדת כזה, אי אפשר לשנות את זה ואין הרבה מה לעשות. בקיצור: רד מזה.
כמה וכמה ארגונים אמריקאיים יישרו קו עם הקביעה הזאת, ובכללם האקדמיה של רופאי הילדים, הפדרציה של המורים, אגודת הרופאים והפסיכולוגים ואפילו ארגונים דתיים. לא יהיה מופרך להעריך שגם בישראל יאמרו תשעה מתוך עשרה מטפלים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים למטופל הומוסקסואל שאין מה לעשות בנוגע לנטייתו, גם אם הוא מעוניין לשנות אותה.
האומנם זו נטייה גנטית?
” Xp 28 – תודה על הגנים, אימא”. חולצת הטי הזאת, שפופולרית בקרב הומוסקסואלים בסאן פרנסיסקו, מבטאת את הטענה שקטע ד.נ.א יחיד מאזור 28 q שעל כרומוזום X , שירש כל הומוסקסואל מאמו, הוא הגורם היחיד לנטייה המינית שלו. האומנם הומוסקסואליות היא בגנים?
מחקר שפרסמו ב-1991 שני חוקרים מובילים, ביילי ופילארד, הומוסקסואלים מוצהרים שמחפשים את הבסיס הגנטי להומוסקסואליות, העלה נתונים מעניינים:
בקרב תאומים זהים הם מצאו שהסיכוי לזהות הומוסקסואליות אצל שני התאומים עמד על 52%. לכאורה יש כאן הוכחה חזקה לגורם הגנטי – או אולי דווקא לגורם הסביבתי? אם הומוסקסואליות היא גנטית, מדוע הפכו 48 האחוזים הנותרים לסטרייטים? ואצל 52 האחוזים האלה – כמה מהם הפכו להומוסקסואלים בהשפעת הסביבה?
ד”ר אליצור: “במחלות כמו סוכרת אפשר למצוא שלתאום אחד יש סוכרת בגיל 50, ולשני אין. במקרה כזה תגלה בדיקה מדוקדקת יותר שהשניים ניהלו אורח חיים שונה. כלומר, גם כשאלוהים חילק לנו קלפים, מה שאנחנו עושים עם הקלפים האלה כבר תלוי בנו”.
ובחזרה למחקר על ההומוסקסואלים. המחקר בדק מה קורה אצל תאומים לא זהים, ומצא שאם אח אחד הוא הומוסקסואל, סיכויי האח האחר להיות הומוסקסואל הם 22%. אצל אחים רגילים יורד הסיכוי ל-9%. והנה הקושיה: מבחינת הדמיון הגנטי אין הבדל בין תאומים לא זהים לאחים רגילים. אז מדוע גדולים יותר סיכוייו של תאום לא זהה של אח הומוסקסואל להיות גם הוא הומוסקסואל? אולי כי תאומים קרובים יותר זה לזה מאחים רגילים?
והנה הנתון המעניין ביותר: המחקר מראה שהסיכוי של אדם להיות הומוסקסואל אם הוא אח מאומץ של הומוסקסואל קופץ ל-11% – אפילו יותר מהסיכוי של אח ביולוגי! המסקנה: גם הסביבה משפיעה על הנטיות המיניות שלנו.
ואגב, למרות הדעה הרווחת שההומוסקסואליות נפוצה בעולם החי, אין שום מין שאצלו נצפתה הומוסקסואליות אקסקלוסיבית. אפילו ד”ר ברוס בגמיל, שכתב ספר עב כרס בנושא, לא הצליח להצביע על מקרה אחד כזה. הומוסקסואליות בטבע מופיעה בהיעדר נקבות או כמשחק בין צעירים. בבונים זכרים מקיימים משגל טקסי שבו הזכר המנצח בועל בצורה סמלית את המנוצח. אצל אווזי בר תועדו מקרים של התאהבות זכרים זה בזה לכל החיים, כשנקבה נדחקת ביניהם ומקבלת אהבה מהצד. נמצא ששלישיות כאלה מצליחות יותר בגידול האפרוחים.
תקיפה מינית בילדות
וישנו עניין מטריד נוסף שעולה כשבאים לבדוק מדוע פלוני נהיה הומוסקסואל וחברו לא: אצל ההומוסקסואלים מופיעה שוב ושוב חוויה מינית לא טובה בילדות. במחקר בשם ‘קורבנות תקיפה מינית אצל בנים’ בדקו החוקרים ג’ונסון ושרייר 300 נערים, ש-40 מהם עברו תקיפה מינית בילדותם. מתוכם קרוב למחצית (47%) היו הומוסקסואלים ו-10% ביסקסואלים. בקרב 260 הילדים שלא עברו תקיפה מינית איש לא היה הומוסקסואל. נתונים דומים התקבלו משורה של מחקרים שהתפרסמו בכתבי עת רפואיים.
מחקר מעניין אחר בדק את ההומוסקסואליות בכלא ואת השפעותיה על התקופה שאחרי השחרור. המחקר נעשה על תשעה אסירים שעברו חוויה הומוסקסואלית בכלא – חמישה מהם היו האנסים וארבעה קורבנות. אחרי שחרורם חזרו האנסים לפעילות הטרוסקסואלית, אך ארבעת הקורבנות אימצו אורח חיים הומוסקסואלי. במחקר ישראלי בשם ‘השפעת האונס על הנפגע’ כותבת רני לוי שנראה שהתקיפה גורמת לקורבן לפקפק בהסכמות על זהותו המינית ולנסות להגדיר אותן מחדש.
התיאוריה ההורמונלית
בשל חולשותיה של התיאוריה הגנטית, שלטת כיום התיאוריה ההורמונלית, שלפיה סטרס שנגרם לאם במהלך ההיריון גורם ללידת צאצאים שהתנהגותם המינית אינה טיפוסית. כידוע, כל עובר הוא בראשית דרכו נקבה, ודרוש סיגנל מיוחד כדי שהעובר הנקבי שמיועד להפוך לזכר אכן יהפוך לזכר. לכן קל להבין כיצד ליקויים במאזן ההורמונלי בהריון יכולים להוביל לתופעות לא טיפוסיות במין הזכרי.
במחקר שבדק ‘אירועי מתח בחייהם העובריים של גברים ביסקסואלים והומוסקסואלים’ התבקשו האמהות לשחזר אירועי מתח שחוו במהלך ההיריון, כמו מות קרוב משפחה, גירושים, חורבן כלכלי ועוד. כמעט שני שלישים מהאמהות של ההומוסקסואלים, שליש מהאמהות של הביסקסואלים ופחות מ-10% מאמהות ההטרוסקסואלים נזכרו באירועים כאלה.
הביקורת על המחקר הזה נובעת מתהיות פשוטות: “אם בן הזוג של האם עזב אותה, זה לא מעורר חשד שאולי העובדה שהילד גדל בלי דמות אב, היא גם זו שתרמה לאוריינטציה המינית שלו?”, שואל ד”ר אליצור. “והאם הסבל שהאם עברה במהלך ההיריון הסתיים עם הלידה, ואחר כך חייה חזרו להיות מאושרים ורגילים? האם כל מה שקובע הוא מה שקורה להורמונים בתשעת החודשים, אבל מה שקורה אחר כך לא חשוב?”. לשאלות אלו בתיאוריה ההורמונלית אין התייחסות.
טיפולי רה-אוריינטציה
מאחר שהומוסקסואליות אינה מחלה, אין מקום לדיבורים על ‘החלמה’ או על טיפול מתקן או משקם, אלא על רה-אוריינטציה [2] (שינוי האוריינטציה המינית) לאותו חלק מציבור ההומוסקסואלים שרוצה בכך.
מתברר שבאמצעות פסיכותרפיה ופסיכואנליזה יכולים הומוסקסואלים – שמעוניינים בכך – לשנות את האוריינטציה המינית שלהם. צוות פסיכולוגים דיווח בשנת 2000 בכתב עת מקצועי שמבין הפונים אליהם 67% היו הומוסקסואלים אקסקלוסיביים, ושמספרם ירד אחרי הטיפול ל-12.8% בלבד.
אוטו קרנברג, שהוא קרוב לוודאי הפסיכואנליטיקן החשוב ביותר כיום, טוען שהשינוי באוריינטציה המינית יכול להופיע במהלך הטיפול הפסיכואנליטי, גם כאשר השינוי הזה אינו על סדר היום לא של המטופל ולא של המטפל. בדיוק כמו שאדם יכול לגלות את ההומוסקסואליות שלו בגיל מבוגר, הוא יכול לגלות גם צד אחר שבו ולעבור בירור זהות מאוד רציני. האיש השנוא ביותר על קהילת הגייז בארה”ב הוא כנראה הפסיכיאטר רוברט שפיצר. לאיש, שבשנות ה-70 דרש למחוק את ההגדרה של הומוסקסואליות מספר האבחנות הפסיכיאטריות, קרה דבר מעניין:
לכינוסים של החברה האמריקאית לפסיכיאטריה היו מגיעים הומוסקסואלים לשעבר שבררו את זהותם. הם היו באים באופן מופגן עם התינוקות והילדים שלהם ונושאים שלט גדול: “תשאל אותנו”. יום אחד, בכניסה למלון, עבר שפיצר את החבל ושאל אותם מה הם רוצים. הם ביקשו שהוא יחקור אותם. וכך היה. במחקרו ‘האם הומוסקסואלים ולסביות יכולים לשנות את האוריינטציה המינית שלהם?’, שפורסם ב-2003, הוא בחר מתוך הקבוצה 200 משתתפים – גברים ונשים. ואלה הממצאים: לפני הטיפול 21% מהגברים ו-18% מהנשים היו נשואים. חמש שנים אחרי הטיפול היו נשואים 76% מהגברים ו-47% מהנשים. לפני הטיפול אף אחד מהם לא היה, כמובן, הטרוסקסואל לחלוטין, אך חמש שנים אחרי הטיפול 11% מהגברים ו-37% מהנשים אמרו שהם לחלוטין לא נמשכים לבני מינם.
“לצד הכבוד שעלינו לרחוש להומו שחש שלם עם זהותו, אסור לנו למנוע עזרה מהומו שמבקש להשתנות, ושינוי כזה הוא בהחלט אפשרי”, אומר ד”ר אליצור. “אם טוב לך עם מה שאתה, אל תיתן לאף אחד להשפיע עליך. אבל עבור אלה שלא חיים בשלום עם המצב, לאף אחד אין זכות להגיד להם שהם לא יכולים להשתנות”.
לכל מי שזועם על הכתבה ומגדיר אותה – שלא בצדק – כ”עוינת הומוסקסואלים”, הנה נקודה למחשבה: איש לא היה משמיע שמץ של התנגדות אילו היתה הכתבה הזאת מספרת את סיפורו של בחור צעיר שעבר שינוי מין – כיצד כירורגים לקחו גבר, חתכו לו את הפין ואת האשכים, כיצד הם לקחו את העור מהפין ויצרו תעלה מלאכותית בין הרקטום למקום שבו היה איבר המין ויצרו ואגינה מלאכותית; איך מבנה הפנים שלו שונה באופן דרמטי בשורה ארוכה של ניתוחים מייסרים, מכאיבים ויקרים מאוד, וכיצד הוא טופל בהורמונים, שמגדילים מאוד את סיכוייו לחלות בסרטן.
אולי זה המקום לחשוב מה עושה לנו הפוליטיקלי קורקט: טיפול פסיכולוגי להשכנת שלום בין הנפש לבין הגוף מעורר התנגדות נמרצת כי הוא עוסק בשינוי האוריינטציה המינית של הומוסקסואלים. ואילו ניתוח כירורגי מסובך להפיכת גבר לאישה מתקבל בהבנה מלאה.
הערות העורך
[1] הכתבה הזאת היא ללא ספק כתבת אומץ חסרת תקדים, שעלולה לעלות ביוקר לאתר ynet מבית “ידיעות אחרונות” ולכותבת האמיצה. על מנת לצמצם נזק אפשרי לפופולריות וקריירה, הזדרזה הכתבה “לאזן” את התמונה באמצעות מסגרות קונטרה, כגון “הצד השני” ו”דעה נוספת”, שהשמטנו. אבל היתה גם מסגרת מעניינת אחת שעוסקת ב”מה אנחנו חושבים”, וכותרתה “רבע מהישראלים: ניתן לשנות נטיות הומו לסביות”, ממצא שעולה מסקר של אגודת “דלת פתוחה”.
[2] למרות הדברים האוהדים, נראה כי עדיין קיימים בכתבה מעט חוסר מיקוד וממילא החטאה בהבנה מהי רה-אוריינטציה. טיפול רה-אוריינטציה מתבסס על תיאורית הדחף התיקוני של ד”ר ג’וזף ניקולוסי, ומכאן שמו תרפיה רפראטיבית (תיקונית). כפי שהתיאוריה איננה המצאתו הבלעדית של ד”ר ניקולוסי, והיא פסיכואנליטית ביסודה,. למרות העיסוק הרב באוריינטציה המינית, הרי שהמשיכה החד-מינית איננה “הבעיה”, אלא תסמין אחד שלה שהוא בבחינת קצה הקרחון. באופן כללי, רה-אוריינטציה איננה מושגת על ידי התייחסות לעצם המשיכה, אלא באמצעות פסיכותרפיה פרטנית שגרתית הנוגעת בשורשי המשיכה ומסייעת בברור הזהות העצמית.
פוסטים נוספים:
