על סף התהום: הומואים דתיים לגאווה אמיתית
הרגשתי שאני כלום, שאני לא שווה שום דבר, שאני סתם אוויר. בימים קשים יותר, הייתי פשוט רוצה להימחק מהשטח. אבי מעולם לא התייחס אליי. מבחינתו פשוט לא הייתי קיים. לא רק הוא, אלא כל הסביבה שחייתי בה היתה כזו. אם אי פעם בכל זאת התייחסו אליי, זה היה כדי לצעוק עלי או להוכיח אותי. קיוויתי שאולי אמות ואמחק מהעולם. פשוט לא רציתי להיות. לא היה לי יותר כוח סבל להתמודד מולו ומול כולם. הרגשתי שאף אחד באמת לא מתייחס אליי, ושאין לי שום ערך בעיני אף אדם. אפילו אמא שלי, כשהתייחסה אליי, היתה מאוד שיפוטית ואף פעם לא העריכה את דעתי האישית. משהו בה כאילו אמר תמיד, שלא משנה מה יהיה ומה אעשה, היא תמיד יותר מבינה ויותר חכמה ממני.לא היתה לי עצמיות. אף אחד לא פיתח אצלי דבר שכזה.
הפעם הראשונה שהייתי עם מישהו היתה בגיל 15. אני ממש לא רציתי שהוא ייגע בי. הייתי קצת מבולבל. משהו בי לא רצה שזה יקרה, אבל מאידך, מאוד רציתי שזה יקרה. רציתי כל כך שמישהו ירגיש אותי ויכיר בקיומי. שמישהו אחד בכל העולם ולא משנה למה ובשביל מה, העיקר שמישהו יתייחס אליי וירגיש אותי כדי שאני אדע שאני כאן וקיים.
לא אמרתי כלום, נתתי לזה לקרות, נהניתי, הרגשתי שאני שווה, שמישהו יכול ליהנות ממני, שלמישהו איכפת. זה חזר על עצמו. נתתי לו לעשות בי מה שירצה, העיקר שאני אהיה שלו, שהוא יאהב אותי.
איזו תחושה נפלאה היא תחושת האהבה, שמישהו אוהב אותך ורוצה אותך. התמלאתי ברגשות כלפיו.אחרי כמה חודשים הרגשתי שיש לו עוד כאלה כמוני ושאני לא היחיד שלו. ידעתי שהקשר בינינו הוא לא הדדי, שזה לא ממש זה, אבל הייתי חייב, הייתי צריך את זה, זה כבר לא היה בשליטתי. אחריו היו עוד כאלה אנשים, ועוד כאלה קשרים ועוד כל מיני התאהבויות שונות ומשונות. אני לא ממש רציתי בזה אבל הייתי חייב.
ניסיתי להפסיק. להפסיק להיכשל ולהתאהב בכל מיני בחורים. אבל לא יכולתי. זה לא היה בשליטתי ונכשלתי. אני לא מדבר על שמירת הברית, כי זה דבר שנכנעתי לו מזמן. כבר לא האמנתי ששייך להפסיק עם זה. אבל אפילו ניתוק קשרים עם בחורים היה נראה לי רחוק.
ושלא תבין לא נכון, ניסיתי, תאמין לי שניסיתי, אבל זה לא הלך. כל מה שעשיתי לא הצליח. בכלל, הרגשתי שלא מבינים אותי, שאף אחד לא עבר את מה שאני עברתי. שאף אחד לא מתחבר אליי באמת, ושכל העצות האלו לא ממש שוות משהו.תאמין לי, אני טיפוס שלא מוותר בקלות. אולי זה מה שהביא אותי למה שקורה אתי היום. לא נכנעתי, נלחמתי. חיפשתי בכל מקום אפשרי, רציתי כל כך להתחתן ולהקים משפחה משלי. ברור שלא רציתי לחיות את חיי עם גבר. אני בחור דתי, ובלי שום קשר לדת פשוט לא רציתי.
פגשתי בחור, דיברנו, הוא סיפר לי שהתקשר אליכם, אל “עצת נפש”, והציע גם לי להתקשר,
“מה כבר יש לי להפסיד”, חשבתי. והתקשרתי.
סוף סוף מבינים אותי! איזו תחושה נפלאה היתה לי באותו ערב, כשמצאתי מישהו שהבין ובאמת ידע מה עובר עליי ומה עברתי. הוא לא שפט אותי בשל מה שעשיתי. אדרבה, בקול שלו היו הרבה כבוד והרבה הערכה כלפיי. ממש הרגשתי כאילו הקימו אותי מעפר, כאילו הרימו אותי מאשפות. הוא היה סבלני וקישר אותי עם אנשים שעברו את התהליך והצליחו לברר את זהותם; דיברתי עם אנשים שהיו פעם כמוני והיום הם נשואים, בעלי משפחות. כבר לא הייתי צריך לשמוע סיפורים. את האנשים האלה פגשתי והם בעצמם סיפרו לי. זה ממש ריגש אותי, כי ראיתי לאן אני יכול להגיע אם רק קצת אשקיע.ואכן השקעתי.
שמרתי אתכם על קשר רציף, אחת לכמה זמן התקשרתי. כשהרגשתי שאני לבד, או שקשה לי, התקשרתי ודיברתי. אומנם, לא תמיד הייתם זמינים לשירותי, אבל המתנתי בסבלנות. כשהרמתם את השפופרת תמיד היה אצלכם מישהו שהיה נכון להקשיב וידעתי שאיכפת לכם ממני, וששיחתי חשובה גם לכם.
מה היה קורה אם לא הייתי מתקשר, או שלא היה לי לאן לפנות? על זה אני לא רוצה לחשוב. או שהייתי מזדקן לבד או מתאבד בגיל חמישים. עברו רק שנתיים וקצת וכבר אני מרגיש אדם חדש. כמו האוויר הרענן הזה שאחרי הגשם הראשון. ובמילה קטנה, רבת משמעות, אני אומר תודה.
אין עדות זו אלא שיתוף מהחוויה האישית בלבד.
פוסטים נוספים:
