תגובות ממשתתפי הסדנא
האם כתוצאה מברור המעבר מהומו לסטרייט , הוא באמת אפשרי ?
בהחלט! אנחנו מצהירים, מניסיון אישי, שבירור נטיה המינית היא אפשרית. (קרא על הצלחת המעבר מהומו לסטרייט וצפה בעדויות מתמודדים בנטיות הפוכות).
“אמת, המסע ההתמודדות בנטיות הפוכות לעתים קרובות קשה ומפחיד, אבל היעד מביא אותנו שלווה ושמחה אינסופיות. הוא לא רק היה “שווה את זה”, הוא הציל לנו את חיינו.
אנחנו כבר לא משתוקקים כמו בעבר לקיים יחסי מין עם גברים. אנחנו כבר לא נאכלים על ידי הבדידות, התשוקה המינית, הפחד, הכעס והמרדנות שפעם לכדו אותנו. אנחנו כבר לא מחפשים אחרי האהבה הרומנטית או אחרי קשר מיני מזדמן עם גבר, כדי שנרגיש שלמים. אנחנו כבר לא פוחדים מגברים הטרוסקסואלים, מישרות ומנוכחות גבריות”.
“היום, אנחנו שלמים. לא מושלמים. אפילו לא בהכרח סיימנו את מסע הברור, אבל מרגישים שלמים.”
המאמר הבא מנגיש בפניך תמליל של מפגש נדיר בן אחד מסייעי עצת נפש לבין בן חמישה חברים באחת מקבוצות התמיכה של עצת נפש, המספרים לו מיוזמתם על התהליך האישי שעברו ועל ניסיון חייהם בהתמודדות עם נטייתם ההומוסקסואלית.
Stuart Miles – credit
המעבר מהומו לסטרייט.
גלעד פותח בשיתוף : “במקום שבו הייתה פעם תאווה מינית, יש היום אחווה, פתיחות ואהבה כנה. במקום משיכה מינית היום ישנה אהבת אחים. במקום שבו היו פעם פחד וניתוק הגנתי, יש היום אמון וקשר. במקום שבו היו פעם שנאה עצמית והרגשה של “אני לא מספיק גבר, אני לא מספיק חתיך, אני לא מספיק טוב”, יש היום קבלה עצמית וחיבור עמוק לזהות העצמית שלי. במקום שבו היה פעם כעס על העולם מסביב ובפרט על אלוקים, יש היום אהבה אמון ובטחון כלפי הסובב ותחושה של אמונה עמוקה..
רבים ילעגו ויבוזו לעדות האישית שלנו. הם יאמרו “בירור נטיה מינית היא בלתי אפשרית“, הם יאמרו. “אחרים ניסו ונכשלו, אז גם אתם חייבים להיכשל”.
למרות זאת, לכל אורך ההיסטוריה אנו נתקלים בסיפורים של אלו שעשו את מה שאחרים אמרו שהוא בלתי אפשרי. החל מבניית “המכונה המעופפת” הראשונה. הליכה על הירח וכו’… בפועל על מנת להוכיח שמשהו באמת אפשרי, צריך רק אדם אחד שיעשה זאת. מספיק שרק אדם אחר שיעיד בעצמו שה”בלתי אפשרי” הוא אפשרי ובכך יסלול את הדרך לבאים אחריו. תארו לכם מה היה קורה לו אדם אחד בודד היה מחלים לחלוטין מאיידס? העולם היה מתלכד לחגוג וללמוד איך הוא עשה זאת. דוגמה של אדם אחד הייתה מספיקה.
העובדה שיש כאלה הטוענים כי נכשלו בהתמודדות עם נטיות הפוכות שלהם, אינה מעידה על כך שההצלחה איננה אפשרית. גם לאלה המספרים כי לאחר תקופה הם חזרו להתנהגות הומוסקסואלית מוקדמת או בחרו אחרי ניסיונות ממושכים להתחתן עם לסבית ולהקים “משפחה” אין זה מעיד דבר על יכולת הבירור והצלחתו. לא מעט מהם יודו כי כנראה שלא השקיעו את המאמצים הנכונים בזמן הנכון עבורם. ועובדה היא שגם הם יעידו בעצמם שגם כיום הם עדיין לא מצאו שמחה ושלווה תמידית בחיים ובזהות ההומוסקסואלית שלהם.
אלה שרוצים להאמין, שלבם פתוח ללחישות האמת, ידעו שהחוויות שנחלוק בהמשך הן אמיתיות והיו נכונות בשבילנו. הדברים שאני אומר מיועדים רק למי שרוצה באמת לברר לעצמו את הנטייה ההפוכה שלו. הם מכוונים למי שאינו מרגיש בה נוח ומאחל לעצמו חיים מלאים יותר וכנים”.
למה להפוך גיי לסטרייט? מה רע לנו להיות הומו? מה רע בנטיות הפוכות?
“ניסיתי לעשות הכל על מנת “להשלים” עם משאני. עבורי זאת לא הייתה גחמה. בכל ליבי רציתי להיות חלק. להיות “עליז” באמת. ניסיתי ליישב את הקונפליקט בין התשוקה ההומוסקסואלית לבין הדת והאמונות שלנו.; רציתי להרגיש נוח בחברה שלי, להרגיש כשווה בן שווים. חלמתי שאקים משפחה, מתמודדים אחרים שהכרתי מאוחר יותר בקבוצות התמיכה של “עצת נפש” אפילו כבר היו נשואים וגם הם כמוני חלמו לשמר את התא המשפחתי שלהם. אך מעל הכל כולנו רצינו דבר אחד במשותף, כולנו רצינו להרגיש נוח ובטוח בזהות העצמית שלנו. כולנו מתי שהוא במסע שלנו הרגשנו שהדרך היחידה להרגיש נוח באמת זה להקשיב לקול הפנימי שקרא לנו לצאת מארון אל מה שבשבילנו היה נראה כחיים טובים יותר, כנים יותר וללא מסכות”.
דביר ומתניה זוג הומוסקסואלי לשעבר מספרים על חווייתם האישית : “הרגשנו שאנחנו כואבים. זה כאב שקשה לתת לו מילים. הרגשנו לא טוב עם עצמנו. עם מי שאנחנו. עם הצורך הבלתי פוסק לקבל אהבה זה מזה. בסופו של דבר גם זה לא הספיק והחלטנו לנהל קשר פתוח. כלומר במשך היום סיכמנו שנוכל גם להיות עם אחרים ורק בשעות הערב המאוחרות תמיד נהיה יחד. חיפשנו נואשות את החום מגברים, כמיהה לחום מאחרים שתמיד התלווה עם שנאה עצמית למי שאנחנו. חיפשנו, כמו יתר הגייז, את “הנעורים”, את “המראה הנערי”, והשלמות הפיזית, שלעתים קרובות חשנו יותר נדחים על ידי גייז מאשר ע”י הטרוסקסואלים. האמנו בחלום ההומוסקסואלי, האמנו באהבה בן שני גברים, ניסינו בכל כוחנו להחזיק באהבה שלנו זה לזה אבל במקביל גם המשכנו לחפש כל אחד בעצמו לחפש. באיזה שהוא מקום כבר הבנו כבר שאולי לא נמצא אבל הרגעים הקטנים של אושר, של תענוג והנאה. הרגעים הקטנים האלה שאחרי, שהזקנו ידיים יחד ואמרנו זה לזה:”אני אוהב אותך” היו שווים הכל. גם אם עמוק בפנים ידעתי שבאותו יום אמרנו את זה אחרי לעוד שנים שלוש גברים נוספים. אבל הרגעים האלה היו חזקים מהכול והם סחפו אותנו פנימה להתנהגות הומוסקסואלית. הם היו העוגן היחידי שלנו בחיים לאיזו שהיא תחושה של אהבה והכלה שמלאה לרגעים ספורים את החלל העמוק שנוצר בתוכנו וכיסה על הכאב האדיר שחשנו בחיים על החיים. היה שלב שגם נפרדנו ויצאנו למסע חיפוש מחודש והאמנו שוב שהבן זוג הבא, או המפגש הבא, הוא זה שיגרום לנו סוף סוף להרגיש שלמים עם עצמנו”.
פוסטים נוספים:
