איך משפיע האינטרנט על המכורים אליה?
ני ניר ואתם כאן בבלוג שלי. למה יש לי בלוג? כי החלטתי לשתף קצת מהחוויות שלי כמתמודד עם נטיות הפוכות. האמת שלדעתי יש בעייתיות מסויימת בבלוג מכיוון שמחד באמת יש הרבה צדדים מאוד דומים לרוב האנשים שממודדים עם נטיות הפוכות, הרבה תכונות דומות, מחשבות דומות וכד’ אך מאידך חשוב לי לציין שגם יש הרבה מאוד שוני. כל אחד מתמודד עם הנטיות מנק’ מבט שונה ובכלל עם מכלול חיים שונה לגמרי משל חברו.
היה לי חשוב לציין זאת כי פתחתי את הבלוג כדי לשתף במה שעובר עליי ולנסח קודם כל לעצמי הרבה דברים וחוויות שקשורים בהתמודדות, אך כיוון שהחוויות שלנו מאוד דומות חשבתי שזה יוכל לעזור גם לעוד אנשים ולחזק אותם. מאידך, כדאי להיזהר לא לעשות כל מיני השוואות של היי למה אצלו זה כך ואצלי זה אחרת, כי באמת כל אחד בא עם מכלול חיים שונה לגמרי. אני מקווה שהדבר יגביר בי קצת פתיחות וכנות והאמת שממש אשמח לקבל תגובות והארות מכם וכך אולי גם ליצור שיח מסויים בעניין.
אספר קצת על עצמי.
אני גר באחת העיירות בדרום הארץ.
נולדתי למשפחה חמה ואוהבת. בערך בגיל שלש עשרה הבנתי שאני נמשך לגברים.
באותה תקופה הבנתי שזה לא כ”כ בסדר והכרחתי את עצמי (בערך, לא כ”כ במודע כמובן…) לבכות בכל לילה על מר גורלי (מי שיש לו נטיות הפוכות בטח כבר מכיר את כל ההתנסחויות של :”היי פגום, דפוק, אלוהים יצר אותך עם ‘פגם בייצור’, אין לי סיכוי, צריך להרוג אנשים כמוני וכו’ אתם יכולים להוסיף כיד הדמיון הרחבה). כמובן שכל זה היה באישון ליל, מתחת לשמיכה בלי שאף אחד יראה, כלפי חוץ הכל התנהל כרגיל.
הייתי ילד טוב. כזה שקורא מלא ספרים, משקיע בלימודים, ועם זאת קפיץ, מלא מרץ ואוהב לדבר. מקשיב להורים, מקשיב לרבנים, מקשיב למורים, מקשיב לחברים, מקשיב לכולם. בעצם כמעט כולם. כולם חוץ מעצמי. תקופת התיכון עברה עליי בבריחה די מוחלטת מעצמי אל מחוזות המקצועות הלימודיים שלא באמת עניינו אותי אבל ‘חשוב מאוד ללמוד אותם כדי להצליח בחיים’. מתישהוא בשמינית הבנתי איפשהוא בתוך תוכי תוכי, שאני חייב למצוא פיתרון לעניין הנטיות ההפוכות והחלטתי ללכת לישיבה. חברַי, כלומר האנשים שהייתי בחברתם אך לא באמת דיברתי איתם בקשר לעצמי ולתחושות שלי אף פעם אלא רק על מבחנים/סרטים/ושאר דברים לא חשובים, לחצו עליי שאבוא איתם אך אני אמרתי להם שאני צריך זמן ומקום לעצמי לדעת מי אני ומה אני רוצה מעצמי. האמת, למרות שלא האמנתי לעצמי אז, זה התברר כנכון בסופו של דבר.
ההגעה לישיבה הייתה בשבילי שוק מוחלט. בתור בן אדם שעד גיל שמונה עשרה גר בבית ולא הוציא את האף יותר מדי מספרי הלימוד שלו זה היה מאוד מוזר להתחיל פתאום להכיר אנשים שפשוט עושים מה שהם רוצים לעשות. מוזר אבל כיף לא נורמלי! בין השאר אהבתי את זה גם בשל העובדה שלמרות המשפחה החמה שגדלתי בה, הרגשתי לא קשור אליה ורציתי לברוח, כך שהייתי ‘סוגר’ די הרבה זמן בישיבה.
כמובן שגם פתאום הכרתי אנשים הרבה יותר ‘מגוונים’ מה שנקרא, שונים ממה שהכרתי עד עתה שזה גרם למשיכה שלי להתגבר. המשיכה אצלי הייתה קשורה בד בבד לתלות. בשיעור א’ הייתי מאוד תלוי. גם באנשים וגם בדברים אחרים. למשל הייתי מאוד מקובע למערכת של הישיבה כי באמת כך הכרתי את עצמי אז – חנון, עם כל מה שזה אומר, מקובע למערכות, לומד כל היום ולא משאיר שום מקום לעצמו. אט אט נפתחתי, בכל המובנים. היה שם אז מישהו שישב לידי והתחברנו עם הזמן. בשלב מסויים אמרתי לו (סוג של מניפולציה. בטח אקדיש גם לזה איזה פוסט בהמשך..) שאני מוכן לספר לו הכל חוץ מדבר אחד (אתם בטח יכולים לנחש מהו…) קצת אחר כך סיפרתי לו שיש לי נטיות הפוכות. לקח לי איזה שעה להוציא את שתי המילים הללו מהפה, אבל בסוף הם יצאו. זה היה בסוף ש”א. אותו חבר יקר היה קשור איכשהוא ל’עצת נפש’ והוא הפנה אותי למטפל. בתחילת ש”ב כבר התחלתי טיפול. אז לא הייתי מודע לזה כל כך (בגלל שהשקעתי עצמי עד הראש בלימודים) אבל הייתי תלוי באנשים מאוד, רק אחרי שהתחלתי טיפה להשתחרר מזה הבנתי עד כמה, ונזכרתי בכל מיני מצבים שבהם הייתי כל כולי נתון למטרה אחת ויחידה: להיות מישהו אחר. אני זוכר שבאחד המפגשים הראשונים עם המטפל הוא אמר לי משפט שפשוט חדר לי עמוק אל תוך הלב: “הרגת אותו, הרגת את ניר” ופשוט כ”כ הסכמתי עם זה. הרגתי את עצמי, עד כדי כך שלא הכרתי את עצמי באמת והרגשתי שכולי תערובת אחת גדולה של הצגות, ציפיות, דמיונות, פחדים ושקרים (שעל כל קריטריון אפשר לכתוב פוסט שלם, אבל אולי בהמשך).
ב”ה אני כבר שנתיים וחצי בטיפול ואני הולך ומתקדם בדרכי שלי, בשביל שלי, מנסה לא להביט יותר מדי לשבילים הנוצצים של האנשים הנוצצים שמסביבי, מנסה לזכור ש’לא כל הנוצץ –זהב הוא’ (ותכל’ס נראה לי גם לא הרוב…) להכיר את ה’אני הפנימי’ שלי, להסתפק בו ולדעת שזה הכי טוב שיכלתי לבקש. זה קשה. יש עליות וירידות, יש ימים של דרור וימים של תלות כובלת, אבל ב”ה אני רואה הרבה ברכה בעמלי, התקדמתי מאוד ובינתיים אני מנסה להמשיך ולצעוד בדרכי שלי.
פוסטים נוספים:
