ישנם שני כללי יסוד בסיסיים בהורות תקינה :
א. אהבה ללא תנאי – לקבל את בנכם כמו שהוא, ללא תנאים: “אתה תמיד תהיה הבן שלנו ותמיד נאהב אותך בלי קשר למה שאתה ולמה שאתה מסוגל, ולא משנה אם תהיה גאון או טיפש או כל דבר אחר”
ב.הענקת תחושה של בטחון: “אנחנו תמיד נהיה שם בשבילך ותמיד נעזור לך כשתצטרך אותנו, ואם משהו לא יסתדר – אם תטעה, ‘תפשל’ או תיפול – אנחנו נהיה שם איתך ולא נגדך”.
בנוסף, ישנם כללי עידוד מפורטים יותר:
להכיר בחיוניותו של תהליך ההתבדלות של המתבגר מהוריו ולהיות מוכנים לקראת תהליך זה.
להעביר באופן הדרגתי את האחריות לעיצוב הזהות הבוגרת של המתבגר, לידיו.
לקבל כל ילד כפי שהוא ללא תנאים, ולא לערוך השוואה בין אחים או בין ילדים שונים.
כבוד הדדי – לא להשפיל, ללמוד להקשיב, להבין ששוני בין בני אדם מעשיר את חיינו.
להדגיש את החיובי – את מה שיש ולא את מה שחסר.
עידוד ע”י הטלת אחריות. לדוגמא: במקום לשלוח את הנער עם רשימה מוכנה למכולת, לומר לו: “תבדוק מה חסר ותחליט מה לקנות”.
לשמור על איזון בין אחריות וסמכות הורית ובין מתירנות.
לדעת כי קונפליקטים ברמה סבירה, הם חלק משלבי ההתפתחות של יחסי הורים-מתבגרים, למערכת יחסים חדשה.
להאמין במערכת היחסים שפותחה עם הילד בטרם ההתבגרות, כבסיס קבוע, מתמשך וקיים.
להתייחס לקושי. למשל: “אני רואה שקשה לך לסדר את החדר”, או – “כמה פעמים בשבוע תוכל לעשות זאת?”
לשים דגש על המאמץ וההשקעה ולא על התוצאה. לדוגמא: לאחר כישלון במבחן: “אני רואה שהשתדלת, בפעם הבאה תצליח יותר.”
על ההורה לבחון את עברו ואת יחסיו עם הוריו בכדי להבין טוב יותר את הורותו. זכרו:מתבגר “נורמאלי” חש ביטחון לצאת אל העולם הרחב ולהתנסות בכל מגוון ההתנסויות, דווקא כשהוא חש בוודאות שברקע נמצאת מערכת התמיכה המשפחתית המקבלת אותו ללא תנאי.
ללמוד מטעויות: טעויות הן אנושיות, והן מהוות חלק מחיינו. כולנו טועים מדי פעם, וגם הורים אינם יוצאים מכלל זה. הדרך הנכונה להתמודד עם טעויות היא ללמוד מהן.