מי שנע בבירור מעבר להסבר הגנטי להומוסקסואליות היה פרויד שלראשונה זיהה את החשיבות של דינאמיקה משפחתית בהתפתחות הומוסקסואליות. מאז זמנו של פרויד, צברנו כמות גדולה של עדויות לקשיים במערכות היחסים שבין האב לבנו ולפעמים ביחסי האם לבנה. הוכחות מדעיות אישרו שגורמים גנטיים והורמונאליים לא לוקחים תפקיד מכריע בהומוסקסואליות. למרות זאת הם המשיכו להיות ניסיון לספק שסיבות גנטיות יותר מאשר סיבות משפחתיות הקובעות הומוסקסואליות. מאמצים מתמשכים אלה משקפים את הנוכחות של תומכי גייז לנסח אמצעים על מנת להנכיח את דעתם שאימוץ התנהגות הומוסקסואלית היא האפשרות היחידה והבלעדית..
השאלה בדבר בסיס ביולוגי להומוסקסואליות נפתחה מחדש גם בגלל לחצים של סטאטוס זכויות מיעוטים להומוסקסואלים. הצדקה לסטאטוס זכויות אזרחים מיוחד זה יקבל תמיכה אם תימצא ראייה מדעית לכך שהומוסקסואליות היא מולדת. מתנגדים של סטאטוס זכויות מיוחדות אלה, מצד שני, רואים הומוסקסואליות כהתנהגות נרכשת. גייז בדרך כלל מאמינים באופן עיקש ש”כך הם נולדו.
מחקרים פסיכוגנטיים מחולקים לשתי קטגוריות – מחקר בבני אדם ומחקר בחיות.
מעט מהמחקרים בבני אדם דיווחו על שוני הורמונאלי בין גברים הטרוסקסואלים וגברים הומוסקסואלים, אך בקושי נמצאה ראייה משכנעת. בנוסף, מחקרים אלה לוקים באופן קיצוני בעקביות של העתקת הממצאים. שוער על ידי רבים שמחסור באנדרוגן (הורמון גברי), כמו טסטוסטרון, יכול להיות אחראי להתנהגות הומוסקסואלית.
ווסט בחן את האפשרות הזו והסיק: “מחסור באנדרוגן בגברים בוגרים מחליש את הרגישות וההפעלה המחודשת של המערכת המינית, אך לא מבטל אוריינטציה הטרוסקסואלית.” יתרה מכך, ווסט הסיק:”אפילו בהפרעה גדולה ברמות ההורמונים, שיש בה יש כמות מספקת לייצר מאפיינים מיניים פיסיים חריגים, לא משנה בכלליות אוריינטציה מינית.”
למרות תמרון ברמות ההורמונים של עכברים ייצרה באופן עקבי התנהגות הומוסקסואלית, ההשפעה על בני אדם היא מאוד מוגבלת.
כפי שווסט הסביר: “בחיות, ובייחוד בבני אדם, התנהגות מינית חדלה להיות… באופן ישיר ומיידי תלויה בהתרכזות ההורמונאלית בכל רגע נתון.”
במבט גורלי בבסיס ההורמונאלי של התנהגות מינית על ידי רוס ועמיתיו הם הסיקו כי: “זה לא משחק אף תפקיד בקביעת פעילות מינית או העדפה מינית בכל אחד מהיסודות שלו, כולל הומוסקסואליות וטראנסקסואליזם .”
פרלופ הצהיר: “הומוסקסואליות היא בבירור תופעה פסיכולוגית, שלא תלויה בתבנית ההורמונאלית לייצורה וגם לא יכולה להשתנות באופן צייתני על ידי חומר אנדוקריני (בלוטה שתפקידה להפריש הורמונים לתוך הגוף).”
בניגוד לכמה טענות של ראיות להומוסקסואליות בממלכת החיות, גדפייל מסביר: “העדפה הומוסקסואלית לא נמצאה באופן טבעי באף סוג של יונק מתחת לאדם. שוני גברי/נשי והעדפה הטרוסקסואלית הם די עקביים בסקאלה הפסיכוגנטית.”
בחקירה שלו של העימות “טבע מול חינוך”, גנדלך טוען: “באור ההוכחה של קביעה תרבותית של תפקיד מין וניסיון מיני, האפשרות של מאפיינים אישיותיים/פיסיים מולדים הקובעים הומוסקסואליות נראים די מרוחקים.”
סיכום הסקירה הספרותית של ארהרדט ומאייר-בלבורג הצהירה: “זהות מינית תלויה בעיקר בהשפעות סביבתיות שלאחר הלידה… התפקיד של סביבה אנדוקרינית טרום לידתית בהתפתחות של העדפת פרטנר ארוטית… לא הוכחה באופן החלטי ומשכנע.”
מוני הצהיר: “אוריינטציה מינית אינה מתחת לשלטון הכרומוזומים והגנים… (אבל)… היא מושפעת בשל כך, והיא גם תלויה באופן חזק בחיברות שלאחר הלידה.”
כמו שמאסטרס, ג’ונסון וקולודני מספרים לנו: “התיאוריה הגנטית של הומוסקסואליות הושלכה באופן כללי היום.”
במחקרו הקלאסי, קרלן הסיק: “ההוכחות הן מוחצות כי גנים אינם גורמים להומוסקסואליות.”ממצאים אלה קוראים לכיוון חדש של מאמצים לזירה הפסיכולוגית.
האולט ביטא זאת היטב: “טענות למודל הביולוגי הן מפוקפקות מאחר וההוכחות למודל זה נובעות ממחקרים על חיות (שאינן משליכות על ההתנהגות האנושית), או שהן אינן חד משמעיות, סותרות או לוקות במתודולוגיות. הוסק כתוצאה מכך כי למדענים התנהגותיים כעת יש בסיס מוצק יותר בשימוש של הלמידה החברתית העדיפה על המודל הביולוגי כדי לפרש את רוב ההיבטים של התנהגות המין האנושי.”
אחרי סקירה של הספרות, יש להביא בחשבון מדוע כל כך קשה למצוא השפעה ביולוגית משמעותית על התנהגות הומוסקסואלית בבני אדם.
התשובה היא שלפיזיולוגיה אין השפעה משמעותית. בזמן שהם משאירים את האפשרות של כמה תרומות גנטיות לזהות מינית ואוריינטציה מינית, הדגש שלנו צריך לחזור לפסיכופתולוגיה וסיבות סביבתיות. מסקנות רציניות יכולות להיגרם מתרומה לא מוצדקת של גורמים ביולוגיים להומוסקסואליות. הבעייתיות של זה היא ההשלכה על הפרט שעדיף שלא ינסה לברר את נטיותיו ורצונותיו הפנימיים ויופעל אוטומטית על פי דחפיו הרגעיים. האמונה כי הומוסקסואליות היא ביולוגית משחררת כל ניסיון לצמוח מעבר לעתם התשוקה המינית..
אנו יכולים להחשיב את האפשרות של רגישות ביולוגית מסוימת, אך לא במונחים של מיתוס “הגן ההומוסקסואלי””.
התשובה היא שלפיזיולוגיה אין השפעה משמעותית. בזמן שהם משאירים את האפשרות של כמה תרומות גנטיות לזהות מינית ואוריינטציה מינית, הדגש שלנו צריך לחזור לפסיכופתולוגיה וסיבות סביבתיות. מסקנות רציניות יכולות להיגרם מתרומה לא מוצדקת של גורמים ביולוגיים להומוסקסואליות. הבעייתיות של זה היא ההשלכה על הפרט שעדיף שלא יקווה לשינוי. האמונה כי הומוסקסואליות היא ביולוגית משחררת כל ניסיון לצמוח מעבר לזה.
אנו יכולים להחשיב את האפשרות של רגישות ביולוגית מסוימת, אך לא במונחים של מיתוס “הגן ההומוסקסואלי”.