נופל וקם, נופל וקם
שלום. אז על מה נדבר היום, אתם בטח שואלים את עצמכם. האמת היא שגם אני שואל את עצמי את אותה שאלה. בדרך כלל אני מנסה לחשוב על נושא לכתוב עליו לפני שאני מתיישב לכתוב, אבל לפעמים זה גם עובד הפוך – אני מחליט שאני עכשיו יושב לכתוב ואז תוך כדי כתיבה יוצא לי משהו. כרגע אין לי עדיין רעיון, אבל בינתיים, עד שאני אמצא משהו, אני רוצה להעיר הערה קצרה. אני כותב את הבלוג הזה בהתבסס על אירועי החיים שלי, על החוויות וההתמודדויות שאני עובר. לפעמים, הרבה פעמים למעשה, אנו עוברים את היום או השבוע בלי לשים לב, בלי להיות מודעים למה שעברנו. בכל יום אנחנו עוברים התמודדויות שונות, חלקן קטנות וחלקן גדולות, ולא תמיד אנחנו שמים לב אליהם. לכאורה אתם יכולים לשאול אותי ‘נו, אז מה?’ או ‘מה כל כך חשוב בזה שנשים לב להתמודדויות שלנו?’. התשובה היא פשוטה – כשאנחנו מודעים להתמודדויות שלנו ומכירים בם, אנחנו גם מקבלים החלטות טובות יותר לגבי דרך ההתמודדות שלנו עם הבחירות והבעיות הללו. אני אנסה לתת לכם כמה דוגמאות:
credit to pixbox77
נתחיל עם המשפחה שלי. אני חושב שכבר אמרתי את זה בעבר – היחסים שלי עם ההורים שלי לא טובים. אז נכון שאין בינינו יחסים חמימים וכיפיים, אבל מה שלא חם הוא לא באופן אוטומטי קר, הוא יכול להיות גם פושר. רק היום בבוקר אבא שלי רצה לדבר איתי. באופן אישי, אני לא אוהב את השיחות האלה. מה שקורה בדרך כלל זה שהוא מתחיל לשאול אותי על כל הדברים המרכזיים שקורים בחיים שלי – מה עם זה? באיזה שלב אתה בנושא הזה? וכן הלאה. משם הוא עובר להטיל עליי כל מיני מטלות שממש לא בא לי לעשות ולפעמים הוא מוסיף גם כמה הערות על כך שאני צריך להיות ‘יותר רציני’ בתחומים מסוימים. שיחה כזו היא התמודדות, שלא יהיה לכם צל של ספק בנושא. אפשר אולי לומר שהיא אפילו התמודדות כפולה. קודם כל אני צריך להתמודד עם צורת התפיסה שלי של המצב. אני יכול להסתכל על המצב ולהגיד ‘הוא לא סומך עליי אז הוא צריך לבדוק אותי בכל שלב ושלב. הוא מנסה לשלוט עליי, להכריח אותי לעשות מה שהוא רוצה ולא מה שאני רוצה. לא אכפת לו ממני והוא רואה אותי בתור מפונק ועצלן שצריך בכח לשנות ושצריך לעשות את כל העבודה בשבילנו’. מצד שני, אני יכול גם לראות את זה כדאגה, כאדם שמעוניין בקשר וחיבור עם הבן שלו (היינו אני) ולכן מתעניין בחיי ורוצה להכיר מה קורה ומה עובר עליי. אני יכול לומר ‘אבא אוהב אותי, בגלל זה הוא מתעניין, מציע את דעתו מתוך תקווה וציפייה שאבחר בטוב ביותר, שיהיה לי טוב, וכן הלאה’. הבחירה בין שתי האפשרויות הללו היא התמודדות. כשאני לא מודע להתמודדות הזו (כפי שקרה הבוקר, למעשה) אני בוחר באפשרות הראשונה. אני מודה ומתוודה, זו האפשרות היותר טבעית לי. ליתר דיוק, זה לא יותר טבעי לי אבל זה יותר חקוק בי לאחר שנים רבות של תחושה דומה בכל התנהלותי עמו. אף על פי כן, אני חושב שבסופו של דבר, ובוודאי מבחינת אבא שלי, האפשרות השנייה היא הנכונה. אין לי צל של ספק שאבא שלי עושה את זה מתוך דאגה, מתוך רצון לעזור. יכול להיות שהביצוע לא מושלם, אבל הכוונה בודאי טהורה. וזו רק ההתמודדות הראשונה. אחרי זה יש גם את ההתמודדות של איך אני הולך להתנהג ולהגיב. מה לומר? להתעצבן ולצעוק, לזרוק הכל בחזרה אליו? אולי להיות מאופק ולא להגיב בכלל או לומר משהו כללי ומעורפל (שזה פחות או יותר אותו הדבר).
אני אתן לכם דוגמה נוספת. הייתי בחתונה אתמול. מאוד נהניתי, מאוד שמחתי ומאוד היה לי כיף. עד שהגענו לשלב הריקודים. שוב נתקלתי בהתמודדות. לרקוד או לא לרקוד? כמה לרקוד? הכי חשוב – איך לרקוד? באופן אישי אני די מתקשה בריקודים בחתונות. אני נהנה מריקודי מעגלים סטנדרטיים ומהירים, על אף שגם בזה יש לי קצת קושי ואני מרגיש לא בנח עם הצורה שאני רוקד – בעיקר הרגליים, אבל כשהריקודים הופכים להיות קופצניים או, לחילופין, מזרחיים, שם אני בכלל משתגע ולא מוצא את עצמי. הבעייה שלי היא שאני מתבייש מאיך שאני נראה ומפחד ממה שיחשבו עליי. שוב עולה השאלה איך אני הולך להתמודד עם זה – האם לרקוד למרות שחלק ממני לא רוצה או להיות מאלה שיושבים סביב השולחן ומפטפטים כל הריקודים? פה אני שמח לומר שדווקא כן התמודדתי היטב עם הבחירה. בחרתי לנסות להשתחרר וכן לרקוד, ואפילו רקדתי כשמספר הרוקדים היה מועט והריקודים היו מאוד גופניים, דבר שמבליט את הגוף שלי ולא נעים לי בדרך כלל. החלטתי לעזוב הכל ולעשות את זה בכל אופן.
אפרופו בושה, הנה התמודדות נוספת. מה לעשות כשמגיעים למקום ואין לך שם אף חבר. זה קורה לי לפעמים בחתונות, שאני מגיע ולא מוצא אנשים שאני יכול לשבת ולפטפט איתם הרבה. יש בדרך כלל כאלה שאני מכיר, אני לא בודד לגמרי, אבל לא מספיק כדי לנהל שיחה ארוכה. זה קורה לי גם לפעמים בביקורים בישיבה. יש לי מעט מאוד חברים שעדיין לומדים שם ולפעמים אם אחד לא נמצא או מתארח אצל מישהו ואני מוצא את עצמי לבד וצריך להחליט מה לעשות – איפה לשבת בחדר אוכל והאם לנסות לפתוח בשיחה עם הסובבים אותי או לא.
בקיצור, מה שאני מנסה לומר זה שההתמודדויות הן רבות, וחשוב לשים לב אליהן. חלק לא קטן מהדברים שהביאו אותנו אל מצבנו הנוכחי נובעים מכך שדילגנו מעל התמודדויות בעבר. יכול להיות שהיה מקרה מסוים שבו זה היה לגיטימי לבחור א’ ולא ב’, אבל מאוד אפשרי שאחרי זה פשוט הפסקנו לחשוב והמשכנו להתנהג כך מכח האינרציה, על אף שלמעשה אולי היינו צריך לשנות את בחירתנו. לא כל דבר בחיים הוא התמודדות גדולה ואנחנו לא חייבים לצייר את זה בתור ‘אני מתמודד עם משיכה לגברים. להימשך או לא להימשך’. תמיד עדיף להתחיל בקטן. בהחלט כדאי לקבוע מטרות ושאיפות גדולות, אבל העשייה צריכה להיות בדברים קטנים ומידיים. הדברים הקטנים האלה, לבנה אחר לבנה, הם מה שמאפשרים לנו בסופו של יום לעבור גם את הקשיים הגדולים והתמודדויות הקשות כמו הבחור הזה שאתה מאוד מאוד נמשך אליו ולא מסוגל להפסיק לחשוב עליו או הדיכאון הזה שאופף אותך ולא מוכן להפסיק. אבל בשביל זה צריך קודם לזהות אותם, להבין שאלו אכן אפשרויות, מקומות שבהם יש לך בחירה בין שתי צורות התנהגות או מחשבה.
מה שכתבתי עד עכשיו למעשה כבר ענה לי על הקושי שבאתי לספר לכם עליו. כפי שכתבתי בתחילת הדברים, אני כותב על ההתמודדויות שלי, והרבה פעמים אני מרגיש שאין לי התמודדות משמעותית לכתוב (לכן בתקופה האחרונה הבלוג קצת מקרטע). נכון, אני עובר התמודדויות כל יום, הידיעה הזו היא לא דבר חדש עבורי, אבל הם לא משמעותיים במיוחד, בטח לא מספיק כדי לכתוב לכם עליהם ושיעניינו אתכם. אני חושב שאתם יכולים גם לראות את זה אם תעברו על הפוסטים שפרסמתי. בהתחלה כל פוסט היה גדול, מרעיש עולמות בשבילי. פעם אחת זה דיכאון, פעם אחת זה מוטי שנמשכתי אליו מאוד, וכן הלאה. היום אני מספר לכם על דברים הרבה פחות מרעישים. לא פחות חשובים, כמובן, אבל כאלה שהם הרבה פחות מטלטלים ומנדנדים את החיים שלי. ב”ה, זה דבר טוב. זה נובע מזה שעוברים עליי הרבה פחות דברים מטלטלים כאלה, אבל יחד עם זה אני גם מרגיש שאין לי נושאים כ”כ מעניינים לדבר עליהם. פה נכנס מה שכתבתי עליו קודם לכן, שההתמודדויות הקטנות הן מה שמאפשרים לנו להתמודד ולהתגבר על הדברים הגדולים. עכשיו אני מרגיש שגם לכתיבה הזו, על הדברים הקטנים והיומיומיים, יש משמעות וחשיבות, מה שמדרבן אותי להמשיך לכתוב. ועל אף שהרגע כתבתי שאני רוצה לכתוב עוד, הגיע הזמן לסיים ולכן נעצור כאן. עד הפעם הבאה, שתהיה לכם התמודדות מוצלחת… ממני, אריאל.
פוסטים נוספים:
