נופל וקם, נופל וקם
שלום. אני רוצה לדבר הפעם על נושא שמהתגובות שקיבלתי לפוסטים קודמים (ותודה רבה על כולם, דרך אגב, שמחתי לקרוא אותם) נדמה לי שזה הנושא הכי ‘בוער’ אצל רובנו – החבר. כן, כן, אני מדבר על אותו אחד שכל פעם שאתם רואים אותו אתם מחסירים פעימה וחושבים לעצמכם “הלוואי והוא יבוא לדבר אתי עכשיו”, זה שאתם מקנאים כל פעם שאתם רואים אותו מקדיש תשומת לב למישהו אחר, מנהל איתו שיחה ארוכה או מזמין אותו לשבת/סיבוב/משחק/וכו’. אותו אחד שאתם מוכנים לבזבז עליו הרבה מעבר לנורמלי – כסף, זמן ודברים אחרים. בקיצור, אני מדבר על אותו אחד שאתם מרגישים שבלעדיו חייכם אינם ממש חיים.
קרדיט לצלם/יוצר:Lchrisroll
כפי שכבר סיפרתי בעבר, גם לי יש חבר כזה. התחלנו ללמוד ביחד כבר בישיבה התיכונית, אבל אז לא היינו באותו מעגל חברתי ולא כ”כ שמתי לב אליו. הקשר בינינו התחיל בעצם בכיתה י”ב, בזמן ההכנות להכתרה. ענייני פורים הביאו לכך שעשינו הרבה דברים ביחד באותה תקופה, מה שגרם לכך שהתחלתי לשים לב אליו, ולמרות שלא הייתי מודע לכך, כנראה שכבר אז התחלתי להרגיש משהו מיוחד כלפיו. אם אתם שואלים את עצמכם איך אני יודע את זה אם לא הייתי מודע לכך, אז התשובה היא שאני עשיתי משהו באותו זמן שבהסתכלות אחורה ברור לי שלא היה הגיוני – קניתי לו מתנת יום הולדת, דבר שכשלעצמו לא היה הגיוני בהתחשב בטיב היחסים בינינו באותם ימים, אבל יותר מזה – קניתי אותה שלשה חודשים לפני היום הולדת שלו, מה שאומר שכנראה חשבתי עליו די הרבה…כשנמצאים בתוך קשר כזה, מאוד קשה לזהות אותו, וגם אני הבנתי איזו הסתכלות מטורפת הייתה לי רק אחרי שניתקנו את הקשר. הסיבה לכך היא שהמח שלנו יודע איך להציג מסכות שווא, לסלף את המציאות ולהמציא תירוצים בצורה מדהימה. למרות שלא חשבתי על זה באותו זמן, עשיתי דברים מאוד לא הגיוניים בגללו/בשבילו באותה תקופה. נדמה לי שהמעשה הכי גדול שעשיתי היה שעברתי כיתה בגללו. אמנם לא אמרתי שזו הסיבה, ולמעשה גם לא חשבתי על זה, והיו לי הסברים מאוד הגיוניים למה עשיתי את זה, אבל בכל זאת אני יודע בדיעבד שזה לא צירוף מקרים שאני עברתי פחות משלשה שבועות אחריו.
גם אחר כך, כשמאמציי נשאו פרי ואכן הפכנו לחברים די טובים עדיין הייתי שרוי בתוך בועה והפכתי את חוסר היכולת שלי להיות עצמאי, להיות אדם שלם ומלא, לאידיאולוגיה. אמרתי לעצמי שאני מחפש את הsoul mate שלי, את אותו חבר מיוחד שאני אוכל לדבר איתו על הכל ולשתף אותו בכל מה שקורה לי. אבל מה שבאמת חיפשתי זה מישהו שיגרום לי להרגיש טוב, להרגיש חשוב, להרגיש שלם. וכך נהייתי אובססיבי לגביו. הרגשתי שאני חייב אותו, שאני חייב לדאוג שהוא יהיה חבר שלי, החבר שלי, כי רק כך יכולתי להרגיש שאני בעצמי שווה משהו. נתתי לו מתנות, אפילו לקחתי אותו לקונצרט פעם ובאופן כללי ניסיתי להיות כמה שיותר זמן איתו ביחד. וזה הכל היה נדמה לי מאוד נורמלי. הרי זה טבעי שלבן אדם יהיה חבר הכי טוב. יחד עם כל הרצון הזה לעוד ועוד הגיעו גם הכעס והקנאה כשלא היה את זה. הוא היה לומד כל ערב עם בחור מבוגר יותר, והם היו צוחקים ביחד, והוא היה מניח את היד שלו על הכתף של השני וכדו’, וכל פעם שהייתי רואה את זה הייתי מרגיש קנאה. הייתי גם מאוד רגיש לפגיעה ממנו. כשהוא היה מאחר ללימוד שלנו ביחד, אפילו אם זה היה רק בכמה דקות, הייתי מבקש ממנו לצאת החוצה ומדבר איתו על איך שזה פוגע בי שהוא מאחר, שהוא גורם לי להרגיש כאילו אני לא חשוב ושלא אכפת לו ממני. עצם העובדה שזה קרה, היינו שכל דבר קטן שהוא עשה השפיע על הערך העצמי שלי בצורה כ”כ גדולה, הייתי צריכה להיות סימן עבורי שמשהו לא בסדר איתי, אבל זה לא קרה. ולסיום יש להוסיף שכיוון שהייתה לי תלות כ”כ חזקה בו בתקופה הזו, אז כמובן שגם ניסיתי – באופן שממש לא היה מודע עבורי, רק בדיעבד אני מבין שזה מה שעשיתי – לשלוט בו, כי בחשיבה המעוותת שלי הייתי צריך לשלוט בו כדי שאוכל להמשיך לקיים את התלות שלי בו והוא לא יעזוב אותי, דבר שיגרום לי להתרסק. חלק מזה היה בשיחות הללו שדיברתי איתו, שבהן ניסיתי לגרום לו להרגיש שהוא פוגע בי, שהוא מתנהג לא בסדר, ושבעצם אני המסכן ולכן הוא חייב להשתנות ולהשתפר בשבילי.
כפי שכבר סיפרתי בעבר, הגעתי עד למצב שהיה לי גירוי מיני ממנו, אבל כמובן שגם אז הדחקתי את זה ולא הכרתי בבעיה העצומה שאני נמצא בה. ובהערה צדדית – מעניין לשם לב שבמקרה הזה המשיכה הייתה מאוד שונה מהרגיל. בד”כ המשיכה הגופנית מופיעה ברגע שאנחנו רואים מישהו. פה זה לא קרה ככה. המשיכה הפיזית הופיעה רק אחרי שהתלות הנפשית שלי בו גדלה וגדלה לאורך הזמן. רק כשנה אחרי שהקשר האובססיבי שלי איתו התחיל, כאשר הוא היה בשיאו, נוצרה המשיכה. צ”ע.
בכל מקרה, המצב הזה – שאני בכלל לא הבנתי כמה שהוא לא טבעי ולא בריא, נמשך כמה חודשים, עד שהחבר שלי הרגיש שהמעמסה הרגשית שהטלתי עליו גדולה מכדי שהוא יוכל לשאת (כך נודע לי בדיעבד) והוא החליט להרגיע את המצב ע”י הפסקת החברותות איתי.בשבילו אמנם זו הייתה רק הרגעה של העומס, והוא בהחלט חשב שזה לא משנה את היחסים בינינו, אבל בשבילי זה לא היה כך. אמנם התכחשתי לזה בכל מאודי, אבל התלות שהייתה לי בו הייתה עצומה, וממילא גם הרגשת חוסר הערך העצמי שנבעה ממה שאני ראיתי כ’נטישתו’ אותי הייתה עצומה. אני הרגשתי פגוע, אבל יותר מזה הרגשתי חסר ערך, בודד בעולמי ללא אף אחד שיאהב אותי. זו הייתה תקופה מאוד קשה עבורי, אבל כשנופלים לבור הכיוון היחיד שנשאר הוא למעלה, וב”ה אכן זו הייתה קריאת ההשכמה שהייתי צריך לכדי להבין שיש לי בעיה ואני זקוק לטיפול מקצועי, שכעבור כמה חודשים התחלתי.
במהלך החודשים הראשונים של הטיפול שאליו פניתי, למדתי מסר חשוב מאוד. הבעיה שלי נבעה מכך שאני הרגשתי רע עם עצמי, הרגשתי שאני לא חשוב, חסר ערך ולא אהוב. בגלל זה נתליתי בחבר שלי כדי שאני אוכל להרגיש ראוי, שווה ערך ואהוב דרכו. אחת הדרכים המוכרות יותר להתמודדות מול זה, הוא מה שמכונה בימינו ‘העצמה אישית’. ללמוד כיצד להתחבר לתכונות הטובות שלי, לאמץ אותן כמי שאני ולא להתמקד בנקודות השליליות. ללמוד להרגיש אהוב ומוערך ע”י עצמי, ללא צורך באחרים. וזה אפשרי. זה אמנם לוקח זמן לשנות הרגלים ותפיסות עצמיות, אבל אם אני אשנה את היחס שלי לעצמי , עם הזמן גם ההרגלים הישנים והמחשבות המוטעות ישתנו. ככל שאלמד להגביר את הערך העצמי שלי , אני פחות אזדקק לשאוב את הערך שלי מאנשים אחרים ע”י תלותיות ואובססיביות.
אני מאוד אשמח לשמוע גם את הסיפורים שלכם, אם יש, על חברים כאלה.
התכוונתי לכתוב הפעם על שיתוף חברים בתהליך, אבל מכיוון שזה קרה רק בהמשך, בחלק ב’ של היחסים בינינו, אז אני כבר אדחה את זה בפעם הבאה. עד אז, שתהיה לכם התמודדות מוצלחת… ממני, אריאל.
פוסטים נוספים:
