שלום. אני קורא עכשיו ספר בשם coming out straight, שחיבר ריצ’רד כהן. ריצ’רד כהן הואבעל נטיות הפוכות שהצליח לשנות את הנטייה שלו, וכעת הוא פסיכותרפיסט המתעסק בתחום הנטיות ההפוכות. בספר שלו הוא מספר את הסיפור האישי שלו בהתמודדות עם נטיות הפוכות, את ההגדרות והסיבות שלדעתו יוצרות את הנטייה ההפוכה, את השלבים הנדרשים לשינוי נטייה מינית ונותן הדרכה לסביבה התומכת.
אחד המשתנים שהוא מדבר עליו כגורם לנטיות הפוכות (הנטייה ההפוכה נוצרת רק מקיום ושילוב של מספר גורמים ביחד, ולא מגורם ספציפי מביניהם) הוא תחום הדינמיקה המשפחתית/פצעי אחווה. הוא מסביר שיחסי אחווה לא תקינים משפיעים על היחסים עם ההורים ועל הקשר של האדם עם בני מינו. הוא כותב (המקור באנגלית, תרגום שלי:)
“הילד בשלב הטרום-הומוסקסואלי, שמציג שוני באופי או נכות פיזית עשוי לשאת במשקל של התעללות רגשית, מנטלית, פיזית ו/או מינית מאחיו. אם אח בן מינו, במיוחד אח בוגר, מבקר אותו, זה עלול להוסיף לחוסר ההזדהות המגדרית שלו. זה עשוי להיות משתנה נוסף שמחזק את הדימוי העצמי הנמוך של הילד… למספר אנשים נוספים שטיפלתי בהם היו אחים שייסרו וביקרו אותם על טבעם היותר רגיש. קריאה בשמות הייתה ניסיון נפוץ אצלם. בדרך כלל, לאחים הגדולים היו יחסים מקולקלים עם אביהם והם היו מוציאים את התסכול שלהם על האחים הקטנים יותר. אחרים שיחקו את תפקיד גיבור המשפחה – השיגו ציונים טובים, היו המפייסים. אף על פי כן, לא משנה כמה קשה הם ניסו, הם מעולם לא התנסו באהבה שהם כה חפצו בה.”
כשקראתי את הקטע הזה (כמו בהרבה קטעים על המשתנים המשפיעים על הנטייה ההפוכה) מאוד הזדהיתי, וראיתי איך החיים שלי השתלבו בתוך ההסבר שלו בצורה מלאה. ועל זה אני רוצה לספר הפעם – על אחי הגדול ויחסיי (או ליתר דיוק חוסר שלהם) איתו.
אני זוכר שבתור ילד היינו מתווכחים הרבה, אחי הגדול ואני, לפעמים יחד עם אחי הקטן גם, ותמיד זה היה נגמר בבכי וצעקות ‘הצילו’ להורים שלי – בד”כ מצידי. אחי הגדול היה גדול, כפשוטו, לא רק בגיל (יש בינינו הפרש של 8 שנים) אלא גם בגודל, והוא הירבה לנצל את זה לטובתו. אני רוצה לספר לכם על משהו שקרה לנו לפני 3 שנים. היינו באירוע של דוד שלי, וחזרנו הבייתה ביחד – אני, אחי הגדול ואחי הקטן. ההורים שלי היו ברכב נפרד, והם נסעו אחר כך לבלות ולא חזרו ישר הבייתה. אחי הגדול היה כבר נשוי, אבל הוא גר באותו עיר כמונו, אז הוא נסע איתנו. בקיצור, נסענו באוטו – אחי הגדול נהג, אני ישבתי לצידו ואחי הקטן מאחורה. אחי הגדול היה לחוץ ועצבני באותו זמן – לחוץ כי חיכה לו טכנאי מזגנים בבית ועצבני כי הוא בדיוק איבד את הפלאפון שלו. בדרך התווכחנו. לא ויכוח רציני ומהותי במיוחד (לא שאני חושב שזה לא נושא חשוב – זה היה לגבי הרדיו – הוא רצה לשמוע רדיו כדי לדעת מה מצב התנועה ואני רציתי לשים דיסק כדי לא לשמוע קול אשה (כאילו שזה כזה משמעותי כשאתה בכלל לא נמשך לנשים… נו, מילא…)), בכל מקרה אנחנו התווכחנו, ובגלל שהוא היה לחוץ ועצבני מהסיבות שציינתי, זה היה הניצוץ שהיה חסר כדי שהוא יתחיל להוציא את כל התסכול והעצבים שלו עליי. אז הוא התחיל לצעוק עליי, להרביץ לי (לא יותר מדי אמנם, בכל זאת הוא נהג באותו זמן, אבל גם בוקסים בכתף זה לא נחמד… מה גם שלא יכולתי להחזיר לו כ”כ, כי לא רציתי שנעשה תאונה) ולרדת עליי. את המכות שהוא נתן לי בכתף שלי אני מרגיש עד היום (לא באמת, אחרת הייתי צריך רופא ודחוף, אבל אתם מבינים למה אני מתכוון – אני זוכר איפה הוא נתן לי את המכות ואת הכאב שהיה לי שם), והמילים שהוא אמר לי – “תבכה, תבכה י’בחורה” עדיין מעבירות בי צמרמורת עד היום. זו לא הייתה הפעם הראשונה שאחי החליט לעבור סדנת פריקת כעסים על חשבוני, זה כבר קרה הרבה פעמים לפני כן, ומן הסתם זה גם היה ממשיך, אילולא ההחלטה שהחלטתי כשהגעתי הבייתה יותר לא להיות באותו החדר איתו. זו לא הייתה החלטה קלה, וזה עלה לי בהרבה חגים ומסיבות משפחתיות שהפסדתי בגלל זה, אבל אני הרגשתי שזו הדרך היחידה שבה אני אוכל להפסיק להיות שק החבטות של אחי הגדול.
אני זוכר שכשהתחלתי את התהליך הזה, את הניסיון להשתנות ולהתקדם, כל הזמן הייתי סקפטי – איך השינוי שלי יכול לשנות את המצב של אח שלי? נכון שיש הרבה דברים שאני צריך להשתנות בהם ויש לי הרבה דברים לטפל בהם – הנטיות ההפוכות, הקשרים החברתיים, וכו’ – אבל ספציפית לגבי הנקודה הזו לא האמנתי שהיא ניתנת לשינוי. הרי זה לא אשמתי, אז למה ששינוי בי יגרום לזה להשתנות? עד שיום אחד הבנתי שגם אם שום דבר בו לא ישתנה, המצב בינינו עדיין יכול להשתנות, גם אם רק אני אשתנה.
אחת הנקודות שחוזרות על עצמן הרבה בספר coming out straight זו הנקודה של הרגישות.הרבה מאוד מבעלי הנטיות ההפוכות הם רגישים בטבעם. גם לי יש טבע רגיש. אני חושב שאחי זיהה את זה אצלי ובגלל זה הוא נטפל דווקא אליי ולא לשאר אחיי. אם אני אעבוד על זה ואחזק את הביטחון העצמי שלי, אז המעשים והדיבורים שלו כבר לא ישפיעו עליי. יכול להיות שהוא עדיין ילגלג עליי ואפילו עדיין ירביץ לי, אבל זה לא יפגע בי. המילים שלו לא ישפיעו עליי, ולגבי המכות – אני אחזיר לו. כדי שאני אוכל לפחות לחזור להיות באותו חדר איתו, גם אם לא חבר שלו, אני צריך לחזק את הערך העצמי והגברי שלי, ליצור יציבות בחיים שלי, יציבות כזו שהוא לא יוכל לשבור. רוב הסיכויים הם שבמצב כזה הוא גם יפסיק להיטפל אליי, כי אני כבר לא אהיה מטרה קלה בשבילו.
אני לא יודע אם מה שכתבתי עזר למישהו, או אפילו אם זה בכלל רלוונטי למישהו מבין הקוראים, כי את הפוסט הזה כתבתי בעיקר בשביל לעזור לעצמי, אבל אם כן עזרתי למישהו – מה טוב.
עד הפעם הבאה, שתהיה לכולנו התמודדות מוצלחת… אריאל.
נ. ב.
באמצעות התהליך הטיפולי שלי למדתי להכיר את הצדדים החבויים בי בסיפור הזה, למדתי להכיר את העמי מקרוב יותר ואף ללמוד להכיר את הצדדים האחרים שבו. בהדרכת המטפל ערכנו מפגש משותף, שבו כל אחד שיתף ממבט הסתכלותו. ב”ה הדברים מתקדמים. לאט לאט אנו לומדים להכיר מחדש אחד את השני ומתקדמים לכיוון הזה. להתראות.