על סף התהום: הומואים דתיים לגאווה אמיתית
פרק א’ העולם הווירטואלי: המשיכה לגברים ולעולם ההומואים .
כיום אני בן 45 ואב לארבע . הסיפור שלי מתחיל לפני 32 שנים.
כשהייתי בן 13 בחור בשכונה שהכרתי ניסה להתחיל איתי. אני שהייתי בישן ולא חברותי, התנגדתי. משהו בי בכל זאת מאוד רצה , אבל לא ידעתי להסביר את זה.
בגיל מאוחר יותר הרגשתי שבנות לא מעניינות אותי, כשכולם בבית ספר דיברו על בנות אני חשבתי על בנים. הרגשתי שאני נמשך לבנים ויש לי נטיות הפוכות והמחשבה הזו הפחידה אותי.
כשהגעתי לישיבה התיכונית כבר ידעתי שזה כך – יש לי נטיות הפוכות. רציתי להתנסות אבל חששתי.
אני מגיע ממשפחה דתית וידעתי שזה אסור מבחינה תורנית. אני יודע שזה חטא גדול להיכשל ‘במשכב זכור’. העובדה שהייתי ‘ירא שמיים’ הצליחה לעזור לי לשרוד במשך כול תקופת התיכון. זה היה קשה בשבילי כי משהו בתוכי מאוד רצה את זה ,אבל בכל זאת ניסיתי להשקיע את הראש שלי בלימודים ולא לחשוב על זה.
משסיימתי את התיכון התחלתי ללמוד באחת מהישיבות הגבוהות במרץ. כשנכנסתי לישיבה החלטתי שאני נכנס להילוך גבוה, למדתי במרץ רב. אני זוכר שהתמדתי שעות נוספות בבית המדרש, התפילות שלי גם היו מיוחדות במיוחד, הייתי מתפלל בכוונה עצומה. בתקופה הראשונה שלי בישיבה, התפילות היו כל כך אמיתיות , ממש בכיתי בהם וביקשתי מה’ שיעזור לי להתמודד עם הקושי הזה, עם הנטיות ההפוכות. גם בלילות הייתי בוכה ,כי הייתי ממש מתוסכל ולא יכולתי עוד להדחיק את הרגשות הללו.
רציתי כל כך להיות ביחד עם גבר, ידעתי שזה אסור אבל לא יכולתי כבר. ניסיתי שוב להתגבר ,אבל ממש כבר לא יכלתי, הייתי חייב רק פעם אחת לנסות את זה . הייתי בטוח שזה בכוחי להפסיק כשארצה , שזה נתון רק להחלטתי. סיכמתי עם עצמי מראש שרק בפעם הזאת אכנע ואחד כך לא אתן לעצמי ליפול שוב. אבל במבט לאחור לא יכלתי לתכנן את הדברים. הפעם הזאת שהייתה אמורה להיות היחידה גררה אחריה עוד נפילות רבים . כי בעצם הובלתי את עצמי אל מקום שכלל לא רציתי באמת להיות בו ומשהגעתי לשם לא היה לי כל דרך חזרה.
מצאתי את עצמי נכשל שוב ושוב, ובכל פעם אני מבטיח לעצמי שזאת הפעם היחידה.
בהתחלה רק נכשלתי בהוצז”ל ובשמירת הברית. אבל הרגשתי שזה לא זה. אני רציתי את “הדבר האמיתי” .המעבר מהוצז”ל לקשר פיזי עם בחור אחר היה מאוד מפחיד. ידעתי שאני נופל עמוק יותר לתוך בור בלי תחתית. אבל הדחף היה גדול מאוד. הרגשתי דאז שזה כלל לא בשליטתי. הצדקתי את מעשי בכל מיני תירוצים , והאמנתי שזה רק יהיה חד פעמי .אחרי שנכשלתי בפעם הראשונה התחושה הייתה נוראה, ידעתי שאני חוטא .הרגשתי זיפת, מלוכלך וממש לא יכולתי ביום שאחרי להניח תפילין. הייתה לי תחושה קשה של שפלות, ראיתי לאן התדרדרתי ורציתי לעשות תשובה. אבל האמנתי שאני נמצא ממש בתחתית ושאחרי מעשים כאלה אולי אין לי זכות לעשות תשובה.
אבל אחרי מספר שבועות מצאתי את עצמי חוזר אל אותם רצונות ומחשבות ,בכל פעם האמנתי מחדש שרק עוד פעם ואז אני מפסיק . אחרי כל פעם שוב הרגשתי חרטה נוראה . קיבלתי על עצמי שלא ליפול לשם שוב, להתחזק בישיבה וללמוד יותר. אבל בכל פעם שנפלתי התרחקתי אפילו לא שמתי לב.
לאט, לאט, התרחקתי עוד ועוד, הנפילות היו חזקות יותר והחרטות שלי כבר לא היו ממש חרטות . מצאתי את עצמי מתחבר אל אותו עולם הומוסקסואלי, אל ההומואים, יותר ויותר.
בשלב מסוים הרגשתי שאני כבר לא מוצא את עצמי בעולם הישיבה והחלטתי שאני מתגייס לצבא. מיותר מלציין שבצבא “נפתחתי” , ושקעתי עמוק יותר. אחרי הצבא התחלתי לעבוד,
עדיין שמרתי תורה ומצוות ,אבל כמעט ולא למדתי תורה יותר. גם המצוות שלי לא היו כמו פעם .נורא רציתי לחזור לעולם הישיבה אבל לא יכולתי.
לא האמנתי שאי פעם אתחתן , זאת הייתה אצלי עובדה מוגמרת שאיני נמשך לנשים.
את האמת שלא הייתי מאושר ,אבל האמנתי לכל הסיסמאות ששמעתי מסביבי שאת האושר שלי אמצא עם גבר, והתחלתי לחפש את “הגבר המושלם”,שאתו אחיה לנצח.
היה נימאס לי מכל הסטוצים האלה ,הם היו כל כך ריקים מתוכן ,לא היה בהם כלום, רק “תאוות בשר”. פעמים אפילו לא ידעתי את שמו של זה “שביליתי” איתו בלילה הקודם.
הייתה לי תחושת ריקנות נוראה ושוב יצאתי לחפש את “הדבר האמיתי”.
פרק ב’ – שני חברים יצאו לדרך: ‘היציאה מהארון’ והחיים המשותפים כהומואים.
כשהייתי בן 25 הכרתי את חגי, מי שהיה מאוחר יותר לבן זוגי .הכרנו באחד מהמקומות של ההומואים בתל אביב. הוא היה מבוגר ממני בכמה שנים . הוא גם כן היה בחור מרקע דתי והחיבור בינינו היה ממש חזק. היה לנו הרבה במשותף והבנו אחד את השני. הקשר בינינו התפתח ואני הרגשתי שזה הוא, פשוט “התאהבנו” מהרגע הראשון . כבר מההתחלה חשבתי שזה הולך להיות גדול.אני הייתי בשבילו הכול, וגם הוא היה כך בשבילי .
עד כאן המשפחה לא ממש ידעה שאני הומו , עד שמישהו גילה את העניין וסיפר לאימא שלי . בהתחלה הכחשתי כל קשר. אך כעבור זמן פשוט נמאס לי לשקר והחלטנו, אני וחגי, שאנחנו משתפים את ההורים שלנו ב”סוד הגדול” : אנחנו הומואים ואנחנו ביחד. הוריו ניסו לקבל זאת בהבנה , אבל הורי ניתקו ממני כל קשר. זה היה בשבילי דבר שהיה קשה מאוד לקבל, בפרט שהייתי קשור אליהם. אבל החלטנו שאיש לא יפריע לנו בהגשמת החלום המשותף של שנינו .
אחרי חודשיים עברנו לחיות ביחד, שכרנו דירה משותפת בדרום תל אביב והתחלנו לבסס את הקשר בינינו ואת חיינו המשותפים . רצינו להקים תא משפחתי לאמץ ילדים ולתרום לחיי הקהילה.
פרק ג’ חיים הומואים: עושר עצב והכלום שביניהם.
הייתי ממש מאושר ,כל כך שמחתי שהכרתי אותו. חיינו ממש כזוג יונים הומואים, הכל עשינו ביחד . הבית שלנו היה תמיד בפעולה .כולם הגיעו אלינו והתארחו אצלנו. היינו כל כך מאושרים כהומואים.
האמנתי בו ובעתידנו המשותף .לאחר שנתיים החלטנו שאנחנו הולכים על אימוץ ילד. שנינו התבססנו במקום עבודתנו והרגשנו שזה הזמן “להקים משפחה”.
באותה תקופה נקראתי להתגייס למילואים .והפרידה הזמנית ממנו הייתה ממש קשה, כל כך התגעגעתי אליו. כל היום חשבתי רק עליו, היינו מדברים במשך היום , בטלפון מספר פעמים. באחד מהימים יצא שקיבלתי יום חופשי והחלטתי שאני נוסע כמובן הביתה ומפתיע אותו.
כל הדרך חזרה הביתה חשבתי רק עליו,כל מה שרציתי זה לראות אותו.
כשנכנסתי הביתה ,שמעתי קולות מוזרים שמעתי אותו צוחק אבל היה נדמה לי ששמעתי עוד משהו. נכנסתי לחדר שינה, ועייני חשכו.
הוא לא היה לבד, הוא היה שם עם אחד מידידיי. הוא היה מופתע ואמר לי : “זה לא מה שאתה חושב שזה”. “אז מה זה? ” השבתי בהיסטריה. הלכתי לסלון והתחלתי לבכות .ידעתי שזה נגמר , שבאמת זה בכלל לא היה.
כל מה שהיה בינינו זה היה “תאוות בשר”.
נפרדנו, ואני חזרתי לחיות לבד, כהומו. חזרתי לחיי הריקנות האלה של ההומואים: ללילות הארוכים, למפגשים המזדמנים. הייתי לבד גם כשהייתי עם משהו. האושר נהפך לעצב. חיי היו ריקים.
התחלתי לראות שחיי אותה הקהילה ההומוסקסואלית הם ריקים, הכל ורוד, חיצוני. כל החיים “האלה” הם הצגה. הכל זה כאילו, אנשים חיים בתוך בועה. כל מה שמעניין אותם זה “שוק הבשר”. לא היה שום פנימיות בחיים “האלה”. הייתי במקום שלא רציתי להיות בו.
פרק ד’ לא מתאים לי כרגע להשתנות . אני עדיין הומו.
רציתי להשתנות. חיפשתי שוב את האושר, מסביבי שמעתי על עוד סיפורי אכזבה של הומואים, גם לי נוספו עוד כמה כאלה. הבנתי שהאושר האמיתי הוא לא כאן אבל משהו בפנים תמיד משך אותי בחזרה , אל עולם ההומואים.
ערב אחד כשטיילתי על שפת הים הכרתי בחור הומו שהיה מתוסכל כמוני , הוא סיפר לי על חייו ועל קבוצת תמיכה שבה הוא משתתף .” זו קבוצת אנשים שרואים את החיים אחרת . הם מאמינים שאפשר לברר את הנטייה ולגלות עוד חלקים נוספים המסתתרים בתוכי , שאפשר גם אחרת. אפשר להתחתן ולהקים משפחה באמת. יש אנשים בתוך הקבוצה שהצליחו.” הדברים שהוא סיפר לי מאוד ריגשו אותי כי זה גם מה שאני כל הזמן רציתי. לקחתי ממנו את כל הפרטים והחלפנו טלפונים.
הוא לא התקשר וגם אני לא התקשרתי. מצד אחד רציתי להשתנות מלהיות הומו, הברור הזה סקרן אותי אבל מאידך הרגשתי שכרגע זה לא מתאים לי. והגם שרציתי כל כך להשתנות או לפחות לברר את זהותי לא עשיתי עם זה כלום .
פרק ה’ לשבור את השתיקה.
הרגשתי שאין כל טעם רק לרצות וכדי שמישהו ישתנה אני צריך לעשות. החלטתי שאני מתקשר אליו ,אל הבחור ההומו שפגשתי בשפת הים. דיברנו שיחה ארוכה בטלפון שבסופה הוא הציע שניפגש, והסכמתי. ידעתי שהקשר שבינינו היה בשבילי התחלה חדשה
פרק ו’ הכרות עם הומואים שעברו התמודדות עם נטיות הפוכות.
השיחה שבינינו זרמה להפליא .הוא סיפר לי על ההתמודדות שלו עם הנטיות ההפוכות שלו ושיתף אותי בתהליך בירור שעבר. הוא פתח בפני עולם חדש שתרם הכרתי . עולם של אנשים שמתמודדים עם נטייתם לבנים .הוא סיפר לי שיש כאלה שביררו את נטייתם ההומוסקסואלית, שלמדו את שורש הנטיות ההפוכות שלהם :
“אנשים שהגיעו למסקנה שהצורך במגע פיזי הוא רק מעטפת וששורש הדברים טמון בצרכים אחרים .כילדים סבלנו רבות מאבא קר, סגור, אגרסיבי או רכרוכי ; אבא שלא הרגשנו באהבתו אלינו ,וכילדים לא רצינו להיות אבא. מאידך הייתה לנו אימא מסורה , שתמיד היינו קשורים אליה. דאגנית, שתלטנית, ומניפולטיבית, אימא שנכנסת לנו לחיים. כילדים סבלנו מחוסר חברה ,היו לנו מספר מצומצם של חברים ואף פעם לא היינו ממש חברותיים. פחדנו מליצור קשרים עם אנשים, הרגשנו שאנחנו לא די טובים.
כילדים לא אהבנו לשחק במשחקי הבנים, תמיד העדפנו לשחק במשחקי הבנות. לא אהבנו ספורט, לשתות בירה ולעשות מה שבנים אוהבים לעשות. היינו סגורים ובישנים.
אולי אף פעם לא פיתחו אצלנו את הזהות העצמית שלנו ,תמיד הרגשנו שונים.”.
הוא הציע לי להשתתף בקבוצת התמיכה לבעלי נטיות הפוכות ולשמוע מאחרים על ההתמודדות שלהם.
הדברים שהוא אמר היו כל כך אמיתיים , ואני הרגשתי שאני חייב לנסות ולהכיר את הדרך של “האחרים”.
פרק ז’ לצאת מהארון של ההומואים.
החלטתי שאני יוצא מהארון שהתחבאתי בו. הארון של ההומואים. שאני יוצא מן החממה הזו של אותו העולם ההומוסקסואלי שנהיה כה זר לי. החלטתי שאני יוצא מהצמצום הזה ומפסיק לשקר לעצמי. הבנתי שאני חי בבועה , בעולם מדומה ומזויף. והחלטתי שאפסיק לעשות הצגות לעצמי ואתחיל להיות כנה ואמיתי. הגיע הזמן שאהיה מי שאני רוצה באמת להיות , שאתחיל מחדש לבנות את החלום האמיתי שלי..
הם ישבו בחדר קטן שמונה משתתפים . בדקות הראשונות הרגשתי זר להם לחלוטין. אבל תוך זמן קצר נהייתי אחד משלהם .מיד התחברתי עם הדברים שנאמרו, ושיתפתי אותם עם הקושי וההתמודדות שלי עם הנטיות ההפוכות. הרגשתי שבחדר הקטן הזה נפתחים בפניי דלתות חדשות . למדתי להכיר בי דברים חדשים שטרם ידעתי. דרכם התחברתי בחזרה אל “האני” שבתוכי. הרגשתי שלווה פנימית ותחושת אושר מחודש מילאה אותי.
התחלתי להגיע אל המפגשים בדרך קבע. הגם שהם התנהלו במקום רחוק ,מצאתי את עצמי נוסע שעה ואף יותר כדי להגיע אליהם. הקשר שנוצר ביני לבין האנשים האלה היה ממש אמיתי, כי הרגשתי ששם אני פשוט יכול לזרום בלי גבולות. למדתי שם להכיר בקשר הלקוי שהיה לי עם הוריי כילד , בעיקר עם אבי. מעולם לא הרגשתי שאני מתחבר אליו, ומעולם לא ראיתי בו דמות לחיקוי ולהערצה..
דברנו על כך שלא היו לי כילד הרבה חברים, וגם אם היו בודדים מעולם לא התחברתי אליהם באמת ולא הרגשתי שייך. כילד הייתי סגור וביישן. מאוד רציתי להתחבר אל האחרים אך אף פעם לא ידעתי איך עושים זאת . איכשהו כל הבלגן הזה וכל מערכת הדברים שהאנשים שם בקבוצה דיברו, שפך קצת אור על ההבנה שלי כלפיי הנטייה והזהות המינית שלי. פתאום הבנתי שאני נמצא בגוף של “סטרייט”- כי אחרי הכל יש לי גוף של גבר רגיל, אבל בזהות שלי משהו לא ברור, אני מבולבל, במשהו אני שייך ל”עולם ההומוסקסואלי”.
שאלות רבות התחילו להישאל שוב מחדש : “מה אני מחפש בגבר?” ,”מה מושך אותי אל גברים ולא אל נשים?” , “למה אני מבולבל בזהות שלי ולא אחי?” ,” מה שונה בי?”.
התחלתי לחקור יותר וללמוד עוד יותר על הנושא. הייתי פתוח להבנות חדשות.
התחלתי לשמוע על אנשים שפעם התמודדו עם הדילמה שלי : היה להם נטיות הפוכות והיום הם כבר נשואים ובעלי משפחות. על אנשים שלמדו כיצד להתמודד עם הבלבול בזהות שלהם ובמקום לפרש את החוסר שהיה להם כחוסר מיני , הם למדו להכיר בצרכים הפנימיים שלהם ,ולמלא את החוסר שלהם בדרכים אחרות. למדתי שכתוצאה מהילדות הקשה שהייתה לי , לא מצאתי דמות גברית לחיקוי, חיפשתי דמויות גבריות שאוכל להזדהות איתם בצורות אחרות.
תמיד פחדתי מגברים , הרגשתי שאני לא די טוב בשבילם. רציתי בקרבתם אבל חששתי, שבגלל הפחד שהם ידחו אותי. אני לא אספר לכם את כל הפרטים הקטנים והחשובים, בהתחברות המחודשת שלי עם עצמי.תהליך שנמשך שלוש שנים ויותר. למדתי להכיר בעומק הנטייה המינית שלי ולדעת שאפשר לפרש ולהבין את עצמי בעוד דרכים אחרות , לדעת שאני יכול לקבל גם את מי שאני באמת , ולאהוב את עצמי עם כל החסרים שלי.
התחלתי להכיר שהחוסר הוא המנוף הנפלא ביותר לעליה ולהתרוממות, ודרכו אני יכול להיות אדם מיוחד. היום אני אדם אחר בהרבה ממה שהייתי , כשהייתי .out ,וחייתי בעולם המדומה ה”הומואי” של תל אביב. היום אני לא נירדף כל היום על ידי מחשבותיי, לא רק מין זה מה שחשוב. ולא צריך לחשוב רק על זה כל היום.
הכרתי הרבה חברים ,שהאמינו “בחלום ההומוסקסואלי”, שרצו להקים תא משפחתי והאמינו שחיי זוגיות בין גברים הומואים הוא מודל מוצלח . ראיתי איך שכולם התאכזבו כאשר ה”חלום” על זוגיות הומואים התנפץ להם בפנים. החיים ההומוסקסואלים מבוססים על מין ואין בהם שום מהות פנימית אמיתית. הקשר ההומוסקסואלי הוא קשר נרקיסיסטי לחלוטין. כל מה שמעניין הומו זה סיפוק היצר המיני האישי שלו. כל “העולם ההומוסקסואלי” וחיי הקהילה ה”הומואים” בנויים על לקחת. כולם חיים יחד, אבל באמת כל אחד חיי שם לבד.
פרק ח’ בעזרת ה’ – תמיד.
ידעתי שאם אני לא עושה את השינוי שלי, אף אחד לא יעשה את זה בשבילי . לקחתי את עצמי בידיים , התנתקתי מכל החיים המדומים .”משוק הבשר”, מהמסיבות, מחיי ההוללות, מחיי “הקהילה ההומואית” ומחיי הזוהר ,ששם הכול ניראה “נוצץ”.
חזרתי לגור בירושלים ,למקום שקט ואמיתי יותר. התחלתי להתחבר לאנשים הנכונים ולבנות את חיי מחדש. למדתי שאם אני רוצה באמת, אני יוכל להתחתן ולהקים משפחה: “אף פעם זה לא מאוחר מדי”. ידעתי שזה הולך להיות קשה אבל האמנתי שאין דבר העומד בפני הרצון
כשהייתי בן 39 החלטתי להתחיל לצאת בשידוכין. בהתחלה לגמרי לא התחברתי אבל עם הזמן התרגלתי , כעבור מספר חודשים הכרתי בחורה מיוחדת מאוד ומאחר והקשר התחיל להיות רציני החלטתי להיפתח בפניה ולספר לה על העבר שלי. היא קיבלה את הדברים בהבנה רבה וסיפרה לי על דברים אחרים קשים שהיא עברה.
אמרתי לה שהנטייה הלא טבעית שלי היא מבחינתי נחלת העבר אבל עדיין אצטרך להתמודד קשיים בעתיד, “זאת תהיה התמודדות משותפת”, אמרתי. והיא הסכימה.
כעבור שבועיים, מהיום שסיפרתי לה, החלטנו להינשא .ולפני קצת יותר משש שנים נישאנו. כיום אני בעל משפחה , יש לי ארבע ילדים נפלאים ואישה מקסימה שתומכת בי ועוזרת לי בהתמודדויות החיים. היום אני אדם מאושר, פתוח , חברותי, ואוהב – באמת.
אני כותב את הדברים כי אני יודע שיש עוד רבים שנמצאים במצב שהייתי בו, ואני מנצל הזדמנות זו כדי לחסוך מכם את המסע המפרך הזה. אם גם אתם נמצאים במצב כזה היום – אתם כבר לא לבד; אני את התהליך הזה הייתי צריך לעשות בכוחות עצמי, אבל לכם כבר יש מקום שאתם יכולים לפנות אליו ולקבל עזרה והכוונה.
פוסטים נוספים:
