נופל וקם, נופל וקם
שלום. אני רוצה לספר הפעם על כמה נושאים, אבל נדמה לי שלכולם יש מכנה משותף – נראה בהמשך. חשבתי לעצמי לפני כמה ימים על זה שאני לא ממש משקיע בעתיד שלי. למעשה יהיה יותר נכון להגדיר את זה בתור התחמקות מהנושא. למה אני מתכוון? אני מתכוון לזה שאני נמצא בשלב שבו אני צריך לחשוב מה אני רוצה לעשות בחיים ולהתחיל לרכוש מקצוע (ולצורך העניין גם הסמכה לרבנות נחשבת מקצוע), ואני מתחמק מזה. אני לא מדבר על ללכת לאוניברסיטה, שזה משהו שאני בכלל לא חושב עליו – כל פעם שמישהו מזכיר את האופציה הזו אני עונה באופן אוטומטי שלא, זה לא מעניין אותי, אני רוצה להישאר בישיבה, וכו’, אלא אפילו מה שאני כן עושה למען עתידי, שזה לימודי הוראה ולימודי הסמכה לרבנות – אני לא עושה באופן רציני, אלא עושה מה שבא, בלי להשקיע ובלי לדאוג למלא את כל המטלות שאני אמור לעשות.
כשחשבתי על זה הבנתי שבעצם הסיבה שאני עושה את זה, שאני שורף את הזמן שלי ולא משקיע בלימודים ברצינות, היא בגלל שאני לא רוצה להתבגר.
המחשבה שאני אהיה מבוגר רציני ובעל אחריות מפחידה אותי, ובגלל זה אני מנסה להישאר ילד קטן. יש בתוכי משהו שאומר לי שאם אני אמשיך ככה אני לא אצטרך להתמודד עם העולם האמיתי, אני לא אצטרך להיות עצמאי, לדאוג לעצמי וחשוף לקשיים ופגיעה (יותר ממה שאני חשוף כיום, בכל אופן).
credit winnond
למה זה ככה? לכל אחד יש את הילד הקטן בתוכו, שלפעמים אומר לו שיהיה יותר קל ככה, יותר כיף ככה, שעדיף להישאר מוגן ושאחרים ידאגו לכל הבעיות כבר. אלא שאצל רוב האנשים זה בסה”כ קול קטן, והם יכולים להשתיק אותו די בקלות. אצלי זה יותר מזה. במקרה שלי זה לא סתם רצון ליהנות מהחיים כילד קטן, שברוב המקרים הסיפוק שקיים בתור מבוגר גובר אליו, אלא זהו פחד מלהיות מבוגר. הרעיון שאני אהיה מבוגר, אחראי לעצמי, חי בעולם המבוגרים עם כולם ונאלץ לדאוג לעצמי – בלי שאף אחד אחר יעשה את זה בשבילי – מפחיד אותי. לאדם אחר יש רצון להתבגר – ליצור, להיות אחראי, לקדם ולהוביל – שמאזן את הרצון להישאר מוגן ופסיבי. אצלי, לעומת זאת, אין את האיזון הזה. כל מה שבד”כ גורם לאדם לא להיכנע לילד הקטן שבו קיים פחות אצלי. במקומו יש רק פחד, יש בריחה מהמקום והכיוון הזה. זו הנקודה הראשונה.
הנקודה השנייה היא שוב בנושא שידוכין ומפגשים עם בנות. לפני שאני אספר מה קרה אתמול בערב, אני צריך להשלים לכם שההצעה שסיפרתי לכם עליה לפני כמה פוסטים התבררה כלא הצעה, דהיינו שהייתה אי הבנה ואחי, שמכיר אותה, לא חושב שיש איזה שהוא סיכוי שהיא מתאימה לי.
אתמול בערב דיברתי עם חבר שלי – על איזו שהיא הצעה שהוא קיבל – ובמהלך הדברים הוא אמר משפט שהוביל לזרם של מחשבות. הוא אמר שיש אנשים שיצאו עם חמישים, אפילו מאה בנות עד שמצאו את האחת המתאימה, ושזה לפעמים מאוד ארוך ומאוד קשה. אחרי שהוא אמר את זה חשבתי לעצמי: “נו, זה לפחות יותר טוב מאשר לא לקבל הצעות בכלל…”. המחשבה הזו הכניסה אותי לדיכאון. לא יכולתי להפסיק לחשוב על זה שאני לא מקבל הצעות. אני רואה מסביבי אנשים שמסיימים לצאת עם מישהי אחת ותוך שבוע הם כבר יוצאים עם הבאה בתור (אם היא לא הייתה מתאימה), ואילו אני בכלל לא מקבל הצעות, וזה גורם לי להתחיל לחשוב מה לא בסדר אצלי, למה רק אני לא מקבל הצעות, למה לאף אחד לא אכפת ממני, ומשם החשיבה כבר תופסת שליטה משל עצמה. כל היום הייתי מדוכא בגלל זה, ולא הצלחתי להוציא את המחשבות הללו מהראש שלי. הנושא הזה מייאש אותי, ואני מרגיש שפשוט נמאס לי ממנו לגמרי (וזה עוד לפני שבכלל התחלתי…). בנושא הזה יש שתי נקודות שאני צריך להתייחס אליהן: למה באמת זה המצב, ומה לעשות עם המחשבות הללו.
בנוגע לנקודה הראשונה, אני חושב שהסיבה שאני באמת לא מקבל הצעות כמו כולם נובעת מזה שאני משדר ריחוק, חוסר רצון בעזרה, סוג כלשהו של אנטי. יש לי נטייה להיות אנטי חברתי. זה נכון אמנם שאני מיודד עם אנשים ומדבר איתם, אבל ברוב המקרים אני לא ממש נמצא כולי בתוך מערכות היחסים הללו. אני לא משקיע את הכל.
כל מה שאמרתי עכשיו זה שטויות (אני מתכוון רק לפסקה האחרונה). אני לא מוחק את זה כי אני רוצה להיות אותנטי כמיטב יכולתי, אבל האמת היא זה שטויות. כתבתי את זה כי אני מבין שזה אמור להיות המצב. אבל ככל שניסיתי להסביר את זה מצאתי את עצמי חושב שזה שטויות. מה זה אומר בכלל שאני לא משקיע את כולי? שאני לא נמצא כולי בתוך המערכות יחסים הללו? אני עושה כל מה שאני יודע ויכול כדי להיות חברותי ומיודד עם החבר’ה בשיעור שלי ואחרים, והאמת היא שאין לי שמץ של מושג למה במציאות זה לא קורה.
אני יודע שזו המציאות. אי אפשר להכחיש את זה שאני באמת נמצא במידה כלשהי בשולי השיעור, אני חש ככה וזה גם בולט ממלא דוגמאות, אבל הסבר איך זה קרה ומה גרם לזה – אין לי! לא מבין את זה. אני מנסה להבין מה אני עושה ששונה מכולם ולא מוצא שום דבר. מבחינתי זה מסתורין. זה נכון שאני לא לגמרי משתלב בשיעור, ולכן כנראה אני לא מקבל הצעות כמו כולם, אבל להסביר למה או איך לשנות את זה – אין לי מושג. אני לא רואה איך ההתנהגות שלי שונה משל כל אחד אחר בשיעור.
אל תבינו אותי לא נכון – אני לא מושלם ולא קרוב לזה. אני לא הכי זורם, לא הכי פטפטן וגם לא הכי חברותי, אבל באופן כללי, ביחס לכולם, אני לא רואה הבדל מהותי שיסביר את המצב.
לגבי הנקודה השנייה, אני חושב שיש רק פתרון יעיל אחד לעצור חשיבה כזו, וזה להיות אקטיבי. כדי להימנע מלהתבוסס ברחמים עצמיים, הפתרון היחיד (שאני לפחות יכול לחשוב עליו) הוא לעשות משהו. זה יכול להיות ללכת לטיול, להיפגש עם חברים, להתקשר למישהו, לעסוק בפעילות ספורטיבית – כל אחד והסוג שהוא אוהב, וכו’. העיקר הוא להיות אקטיבי ולא פסיבי. ככה בד”כ מפסיקים לחשוב על זה ומסיתים את כיוון המחשבה לדברים אחרים. אחרי זה אתה כבר נהיה אנרגטי, יוזם, פעיל, וכבר לא מעוניין להתמוסס ברגשות וברחמים.
אני חושב שאולי יש קשר בין הנושא הזה לנושא הקודם שדיברתי עליו. למרות שזה פחות בולט לעין, אבל יכול להיות שגם פה פועלת הנקודה של חוסר הרצון להתבגר, להתנתק מהחיים המוגנים, חיי הבועה הילדותיים שלי. אני לא מביא את זה כהסבר לכך שאני לא מקבל הצעות, כי זה לא, אבל אני כן רואה בכך הסבר לזה שאני לא משקיע את כולי בתוך התהליך, בתוך נושא מציאת בת הזוג.
ונעבור לנושא השלישי. אחרי שנכנסתי לדיכאון בעקבות הנושא הראשון, החלטתי שאני צריך לדבר על זה עם חבר שלי. עד כאן הכל סבבה. הבעיה התחילה כשניסיתי לגשת אליו. לא הייתי מסוגל לעשות את זה. במשך שעה חיכיתי כל הזמן שיגיע הרגע המתאים, שהוא יהיה לבד ולא עסוק, וכל פעם שזה קרה – היססתי ופחדתי. הגעתי למצב שרציתי לבא אליו לדבר איתו בחדר, ופשוט נעמדתי מול הדלת של החדר שלו ולא יכולתי להביא את עצמי ללחוץ על הידית. הרגשתי כ”כ מטומטם כשאני עומד שם ונועץ מבטים בדלת, אבל לא יכולתי לזוז. קפאתי במקום. כשהחלטתי פעם שנייה שאני אלך לחדר שלו ופשוט אכנס לדבר איתו, בלי לחשוב ולבלי להסס, הגעתי לדלת, וכשניסיתי לפתוח אותה וגיליתי שהיא נעולה ברחתי משם כמו אידיוט, בלי לחכות שהוא יפתח את הדלת. חוסר הביטחון שלי שיגע אותי! הרגשתי שאני שבר כלי. עומד מולי בחור שאני אוהב ושאוהב אותי, שאני יודע שלעולם לא יפגע בי ושאין לי שום דבר בעולם להתבייש או לפחד ממנו, אדם שכבר סיפרתי לו את כל הדברים הכי אישיים שאני יודע על עצמי, ובכל זאת לא הייתי מסוגל לבא ולספר לו עניין קטן על הילד הקטן. זה תסכל אותי והגדיל את הייאוש והדיכאון שלי בעוד הרבה רמות. ככל שניסיתי, לא הצלחתי להתגבר על זה. לא משנה מה אמרתי לעצמי או מה ניסיתי לעשות, שום דבר לא עזר. אמנם המקרה הזה הוא קצת קיצוני, אבל הנקודה הזו של חוסר ביטחון עצמי היא נקודה שחוזרת על עצמה הרבה מאוד אצלי. זה יכול להיות שאלה שאני רוצה לשאול ואני לא מסוגל להביא את עצמי לשאול אותה או אפילו סתם להתחיל שיחה עם איזה שהוא חבר. לא מצאתי עדיין פיתרון לנושא הזה – לא פיתרון קסם, ואפילו לא פיתרון של עבודה קשה. אני לא יודע איזו עבודה צריך לעשות כדי להתגבר על חוסר ביטחון. אני יכול לומר שאולי יכול לעזור אם מתחילים בקטן – קודם מתגברים על הנקודות הקטנות של חוסר ביטחון, שהן יחסית יותר קלות, וממשיכים בהדרגה. אני לא יודע לומר אבל עד כמה זה באמת עוזר. אני אשמח לשמוע את ההצעות שלכם, אם יש…
אני מרגיש שהנושאים הללו עדיין לא גמורים, ובוודאי לא ליבנתי אותם מספיק, אבל כרגע זה כל מה שיש לי לומר. אני מקווה שבעתיד אני אוכל להרחיב על הדברים. עד אז, בכל אופן, שתהייה לכם התמודדות מוצלחת… ממני, אריאל..
פוסטים נוספים:
