מה עושים כשחבר מספר לך שיש לו נטיות הפוכות?
הומוסקסואל: רון מיברג לא מצליח להבין מה רוצים ההומואים ממנו, ובעיקר מעצמם.(פורסם בעיתון “מעריב”)
סוחרי הגומי: האחראים לסטריאוטיפ ההומו – הם ההומואים בעצמם. להומואים, כך אומרים, יש טעם טוב. איך זה, אם כך, שדמות ההומו העברי בטלוויזיה, החל בג’וני, דרך אביעד קיסוס וכלה בפתייני הקטינים של “פיק אפ”, הפכה לאחרונה לפרודיה נלעגת, מצווחת ופוגענית? וחמור מכך – איך ייתכן שהאחראים להצגה המעוותת הזו הם, רחמנא ליצלן, יוצרים הומואים גאים! רון מיברג מהלך במשעולי מצעד הבושה.
מאת רון מיברג
פרומו, מעריב, 5/8/2005
credit to samuiblue
מעולם לא הסתרתי את סלידתי מגיל חובב. בשנות השמונים נסע חובב לניו יורק בשליחות “כל העיר” הירושלמי ושינס חכו למשימה אפית: לאכול בכרך המסעיר קולינרית בעשרה דולר לארוחה. המשימה החלמאית הניבה כתבה מקוממת להפליא. לא היה לחובב טעים. תבעתי את זכותי להגיב והסברתי, באופן שלא השתמע לשתי פנים, מדוע אינך גורר קוראים אומללים ונוחים להתרשם למחוזות כה מקולקלים קונספטואלית, תקציבית וגסטרונומית.
מאז אני מנסה להדיר את עיניי ואת רגליי ממפעלות חובב. רוב הזמן זה עולה יפה. מאז שאין יותר מה לראות בטלוויזיה באופן סופי ונחרץ, אני מודח לשלטוט סתמי וקצבי שנובע מהצורך להתבונן בדבר מה זז ומרצד מאשר לבוא בדלתה של תוכנית עם התחלה, אמצע וסוף. כך קרה שנפלתי לאחרונה על חובב ועל “קפטן קוק” שלו.
בשני הפרקים המזדמנים והלא רצופים שראיתי בחצי עין, המשיך חובב בז’אנר החביב עליו: להתעלק בשמה של ישראליות קרתנית, נטולת הדר וחסרת נימוסים, על שפים אירופים; להשפיל אותם; לדבר אליהם בעברית בז’רגון המוכר משחר התיירות העברית, זה הפונה למלצרית אמריקנית בתואר “שרמוטה”; ולהתעלל בהם באופן שיטתי בשל הסיכוי הקלוש שמישהו מהצופים בחובב בערוץ 10 דל הרייטינג, יתייצב במסעדתם בספרד בגלל ש”גיל שלח”.
הומואים ודעה קדומה
יש לא מעט דעה קדומה, חיובית אמנם, בהנחת העבודה שלי: שלהומואים – חוץ מאשר בישראל – יש טעם טוב. מקורה של ההנחה, חיובית אך סטריאוטיפית, היא שהומואים מבינים בבגדים, בעיצוב, באוכל, בטיפוח עצמי, בשפה, בכתיבה ובתחומים רבים שמצריכים אסתטיקה. או כך לפחות היו רוצים שנחשוב עליהם, כפי שהדברים עולים מאופן הצגתם את עצמם בטורים פרי עטם, בסדרות שהם כותבים ובהשתתפותם מלאת החיוניות בתוכניות אירוח.
בארץ, כמו בעולם, הומואים אוחזים בעמדות מפתח במקצועות שהשפעתם בהם גדולה יותר מחלקם היחסי באוכלוסייה. כשאני אומר חוץ מאשר בישראל, אני מתכוון לכך שחובב ורבים מעמיתיו שמקבלים לאחרונה זמן מסך בערוצינו, הם מהגרוביאנים היותר דוחים בדברי ימי תרבותנו המתגבשת.
וזה לא בגלל פרקי הידיים הרפים שאינם מצליחים להישאר ישרים, או שילוב הרגליים לא בברך אלא בערך בחיבור המפשעה עם הירך, או מניירות הדיבור וההבעה המוגזמות, העיניים הבוהות במצלמה כמי שאינם מצליחים להתעורר ומצמוץ השפתיים השרירותי.
אביב ההומואים.
במקום שהאביב ההומואי חסר התקדים בתקשורת יפגיש את הציבוריות הישראלית עם עולם מונחים, ערכים והעדפות עמוק, מרגש ומאתגר בהבדלים המסוימים בין הציבור הסטרייטי לגאה, דילגה ההומואיות שלנו מעל ההגדרה העצמית וההתמודדות עם הנקודות הדקות, היישר לפרודיה נלעגת, פוגענית, מגחיכה וצורמת, מטעם ההומואים עצמם.
אם זה היה קורה חלילה בידיהם של סטרייטים מרושעים, שהיו שמים לעצמם משימה להבאיש את ריח ההומואיות בדמויות סטריאוטיפיות בסיטקומים או בדרמות, היה קם סקנדל גדול וקולני. אבל מכיוון שהלועגים הם ההומואים לעצמם – לא צריך יותר מאשר לקרוא את הקרדיטים – זה נחשב חינני. שלא לומר מאלף וחינוכי.
בפרק הראשון של “קפטן קוק” טרטר חובב נצר לבית מלוכה פורטוגלי. זה היה דוחה ומיותר כמו מעלליו האחרים (לחובב יש אישיות טלוויזיונית דוחה מאין כמותה, עם מימיקת דיבור דידקטית, התנהגות מתנשאת ורגישות של קרנף), אבל הפגיש אותי עם ההתעקשות של חובב לשווק את מצב הצבירה המיני שלו.
בסצנת השיא שכב חובב במיטה, עטוי בגלימת מלך מקטיפה אדומה, אוחז שרביט בידו, והניח ליורש העצר הנבוך להכתיר אותו. “אני מכתיר אותך למלך”, אמר לחובב. “לא, למלכה”, ענה חובב. אם זקוק מישהו לפרשנות בגוף הטקסט, מלכה היא כינוי להומו.
זה לא היה מצחיק כמו ב”התחילו את המהפכה בלעדיי” עם ג’ין וויילדר, שזה מקור הבדיחה המרוטה הזאת. זה היה דחף בלתי נשלט של חובב לרסק את ארונו בגרזן, לצאת ממנו על שרשראות ולדרוס את כל מה שניצב בדרכו. אני הומו ואתם לא, שאגה אמירתו הלא מרוסנת וההורמונלית של חובב. זה סנטימנט ראוי בעיניי. וודאי נושא לשיחה. אבל לא משהו אגבי שבאמצעותו אתה מייצר פרובוקציה בתוכנית אוכל רעועה.
כמה שבועות לאחר מכן, גם אז בשלטוט הנ”ל, נתקלתי בחובב שוב. המפגש היה נקודתי ונטול הקשרים. שף כלשהו גזר את הגומיות המצמידות את צבתותיו של לובסטר והבהיר לחובב שיש להסיר אותן אחרת הלובסטר יקבל טעם של גומי. לא מישהו כחובב יחמיץ הזדמנות להעביר אותנו דרך פיו ומוחו המזוהמים. אני מכיר את הבעיה הזאת עם גומי בחלק אחר של הגוף, אמר חובב לשף שספק אם ירד לסוף דעתו של ההומו הקוצני מישראל.
המחשבה כי הוויץ הנחות של חובב זקוק להבהרה, מייאשת למדי: חובב ביקש להגיד שהוא מכיר טעם של קונדום. מילא חובב. אנשים שמפיקים ומשדרים תוכנית בישול, אמורים להיות ערניים לדימוי שהם שותלים בתודעתו הרכה של הצופה. קפטן קוק עם פין חבוש קונדום תקוע בפיו. אינך צריך להיות רך לבב כדי להישאר ער לילות ארוכים אחרי האילוסטרציה הפורנוגרפית הזאת מבית מדרשו של חובב.
נכון שגברים הטרוסקסואלים מעדיפים ללהק שתי לסביות בהזיותיהם המיניות מאשר שני הומואים. הדברים ברורים ומתועדים; בפנטזיות של גבר סטרייטי משתלבות שתי נשים מאוהבות והאקט הפיזי המתרחש ביניהן, שעה שמראה שני גברים אוהבים נחשב דוחה למדי. לכן היתה פליטת הפה, המחושבת או לאו, של חובב, כה מקוממת ציבור צופים שמוכן לסבול את נוכחותו המעיקה בענייני אוכל, אך אינו זקוק לערך המוסף והמכביד של העדפותיו המיניות.
אין הומופוב גדול מהומואים
אני זוכר את הימים שלאבנר ברנהיימר היה מדור בשם “עיתונאי אחד בשבוע” שבמסגרתו בא לראיין אותי מיד אחרי יואל מרקוס. זה היה כבוד גדול לפני 15 שנה. כעת ברנהיימר הוא העורך הסגנוני של הזוועתון “פיק אפ” בערוץ 10. הטלנובלה הטראשית הזאת כה ירודה, שהיא חולפת מתחת למכ”ם הצופים, יחסית אפילו לערוץ דל הצפייה, ולא ירחק היום שבו ייאלצו לקרקע אותה. בינתיים משתוללים ברנהיימר וצוות היוצרים.
“פיק אפ” היא מסוג הסדרות שמעוררות געגועים עזים לסרטים פורנוגרפיים. יש לה את המראה הדביק של פורנו משנות השבעים. הנשיקות בה הן מהזן הצרפתי הרטוב, עם המון לשון, מצמוצים, רוק ושאיבות בוכנה.
אם לא די בכך שהסטרייטים בסדרה דוחים ברמות בלתי נסבלות, כמו הטייס כוכב הפורנו, המאבטח הקירח ושלל הדיילות שנראות כמו מי שלא עברו את ה אודי שן לערוץ פלייבוי, יש ב”פיק אפ” אינטרס הומואי בדמות רז סגל, בעל פאב, סליזי ברמה של בוב גוצ’יונה, שמתאווה להשכיב את הנער הרך אדם צוקרמן ( מקס אולארצ’יק).
אולארצ’יק הוא יותר פרסומת לשוקי זיקרי ביום רע מאשר שחקן, וקשה בינתיים להבין היכן מונחת העדפתו המינית, למרות שהייתי מהמר על הומו/בי-סקסואלי. המתח המיני מתנהל ברובו בחוף הים, ליד או על גלשן, מה שמרשה ליוצרי הסדרה לתרגל את התנוחה האהובה עליהם ביותר: מאחור. אין פסול בסדרת זבל מקומית עם גיבורים גאים. יש פסול בהפוך על הפוך שברנהיימר וחבריו מנסים להביא לנו במסובבת.
“פיק אפ” היא סדרה, שמה שאורז אותה עלילתית היא ההחלטה המערכתית שאף אחת מהדמויות בה אינה ראויה לחיבתנו. לכן היא גם כישלון כה גדול. אינך יכול לחיות חמישה ערבים בשבוע עם סדרה שבה אתה מתעב את כולם באופן שווה. הצורך של יוצריה ללעוג בצורה כה פוגענית ואנושה להומואים, נמצא בבסיס התובנה של מה לא בסדר עם רנסאנס ההומואים בטלוויזיה.
חוץ מאשר אצל גל אוחובסקי ואיתן פוקס, בסרטיהם וב”פלורנטין”, המצדיקים דיון נפרד, דילגה הצגת ההומו הישראלי בתקשורת מקיום אנושי, אלמנטרי, תבוני, כן ופתוח, לשלב הפרודיה, הגיחוך, הלעג והגרוטסקה. כשהם כבר מוכנים לצאת מהארון המטפורי, אחד אחד ובאין רואה, ולתפוס את מקומם בהיררכיה היוצרת שלנו, הם מבצעים חרקירי קולני מזעזע.
כאילו היו אומרים: אם נדמה לכם שאתם מזהים בנו הומואים, בשל הנועזות שלנו להציג דמויות כמונו בטלוויזיה, דעו לכם שזה עניין מתעתע למדי. שכן, אפילו אנחנו חושבים שהומואים ראויים ללעג ולקלס, ותרועת החצוצרות הרועמת שלנו נמוגה לקול נפיחה דקה. אנחנו מעדיפים לצחוק איתכם מעצמנו מאשר לקיים דיון אמיץ ורציני בפלורליזם בחברה רבת פנים. איננו זקוקים לכם לרוץ אחרינו ברחוב ולצעוק הומואים. אנו רצים אחרי עצמנו. אף אחד לא יכול ללעוג לנו יותר מאיתנו.
הבוז העצמי כה גדול ואלים, שהוא התממש בדמות הופעת אורח מזעזעת של אהרוני, האיש והצמה. מאז “חיסול בפסגה” של קלינט איסטווד, אנחנו יודעים שגבר המגיע לסרט עם כלב קטן (ג’ק קסידי הנפלא במקרה של איסטווד) הוא הומו. כדמות. איסטווד הרג אותו. “פיק אפ” העליבה אותו.
אהרוני הגיע לבוש כמו מישל סארה ב”כלוב העליזים”. הוא ישב עם הכלב הקטן המרגיז שלו. הופעת אורח, אתם יודעים. עד שברוריה פסקל, הפרסרית, אמרה בכעס: אולי נתקע לו אגרול בתחת. היא אמרה עוד משהו, אבל למה לחזור על זה.
יכול להיות שהייתי בתרדמת – זה קורה לי לפעמים – שעה שההומואיות הישראלית יצאה מן הארון, עמדה על שלה וזהותה ותבעה את מקומה בחברה שאינה מן השמרניות מסוגה. גם אם היה שלב ביניים כזה, אני גורס שהוא היה קצר מדי, חלף מהר מדי ולא באמת מיצה את הדיון.
בד בבד עם פריחת הטלוויזיה המסחרית, זאת שאפשרה את שגשוג הפלורליזם, חלחלה הגאווה אל המסך. אם באמצעות שון המתלבט בין ניב לשירה ב”טלנובלה בע”מ”; אם ב”דייט לסטרייט” עם אביעד קיסוס. אם ב”השיר שלנו”, רמי ורונן ב”רצים לדירה”, ” ג’וני”, “סטרייט ולעניין”, ” טאץ’ עליז לסטרייט שמעיז”, צולפים ברנהיימר וחבריו בדמות הארכיטיפית, טרם שהחימר השביר שממנו היא עשויה, התקשה.
כמה מחבריי הטובים אינם גייז. ידידי הטובים אינם הומואים.
אף אחד מידידיי הטובים אינו הומו. גם אם היה, לא הייתי מסגיר אותו בפרהסיה. אין לי הוכחה משפטית ומדעית שאינני הומופוב, חוץ מ-25 שנות כתיבה דעתניות שבהן לא תקפתי מישהו בשל העדפותיו ונטיותיו המיניות.
למרות הטענה שאני גורר את הביוגרפיה האישית שלי לכל מקום כמו קיטבג, במקרה הזה היא רלוונטית. לפני 30 שנה, הרבה לפני שהומואים ישראלים חלמו שיהיו מכתיבי טעם קהל ושיהיו להם תוכניות טלוויזיה נחשקות, הגעתי מהמושב של הטרקטור בקיבוץ למושב האוטובוס בסן פרנסיסקו.
נרגש, נסער ובדרכי ליום הראשון בבית הספר, הבטתי סביבי באותו מבט חולמני של מי שמאווייו התגשמו. בספסל מאחוריי היו לפותים שני גברים מזוקנים בנשיקה צרפתית.
מי שחי בסן פרנסיסקו בשנות השבעים, לא יכול היה שלא לעבוד, להתרועע, להתחכך, לבלות ולהימצא בטבורה של הקהילה ההומואית הגדולה של זמנה, ברגע התהוותה המכונן. לא מגיע על זה מדליה חלילה, אבל התקופה הנפלאה הזאת בחיי לא היתה נפלאה פחות בגלל החברה המתירנית ורבת הפנים שבה חייתי. זאת אינה אפולוגטיקה במובן הפשטני שלה – כאמור ידידים אין לי – אלא הצורך להתמקם נכון בדיון שאינו יכול אלא להכעיס אחרים שינסו לנגח את הכותב בשל תפישת עולם שייחסו לו.
הייצוג ההומואי בטלוויזיה צריך להרגיז הומואים לפני שהוא מרגיז סטרייטים. אני מנחש שזה קיים. אבל דרוש יותר מיושר אינטלקטואלי ובמה לשאת מעליה את הדברים, כדי לצאת חוצץ נגד אותו עידן מרגש שבו נפלו מחיצות הגטו הג’נדרי והומואים וסטרייטים מתערבבים זה בזה בליברליות שיאה למתקדמת במדינות.
יש הומואים נסבלים ויש הומואים שלא!
היה צריך להיות בסן פרנסיסקו בשנות השבעים כדי להבין כיצד השתבשה התודעה ההומואית, מאז ועד היום. יש צדק מהותי עמוק בעובדה שהקהילה הגאה מעלה על נס את חייו ומותו של הארווי מילק, מחברי מועצת העיר שנרצח בידי דן ווייט, רוצח הטווינקי’ס. מילק היה פעיל זכויות הומואים. אבל הוא נרצח בדרך למטרה האמיתית של רוצח מוכה שגעת סוכר: ראש העיר ג’ורג’ מוסקוני.
רק מי שחי שם בזמן אמת, יכול להבין כיצד השתבש סיפורו של הרצח הקבוצתי ההוא. מילק הונצח בסרטים ובספרים בשל היותו נציג אמיץ של מיעוט שנלחם על זכויותיו והגדרתו. אבל באותה הזדמנות חגיגית לא היתה בעיה למיעוט הזה להתעלם מדמותו ומפועלו של ראש עיר נהדר שהניח לזכויות הנכספות להגדיר את עצמן עד שנרצח.
אני מזכיר את מוסקוני ומילק משום שהם מסתדרים עם הבבואה התקשורתית של ההומואיות הישראלית. במובנים רבים ישראל 2005 מתקדמת בהרבה מקליפורניה 75′. לא היתה זחילה מדורגת וחורקת שיניים מתת-ייצוג לשיטפון שבתוכו אנו נמצאים. במובנים רבים לא היה את מי להסיר מהדרך או להילחם איתו על מצלמה ומיקרופון.
המשיח כבר הגיע אם דנה אינטרנשיונל, גבר שהפך לאישה, מובילה קמפיין פרסום של חברת AIG , באופן לגיטימי לחלוטין ובלי לוותר על ניואנסים ואינואנדו (רמיזה – עורך עצנש) הנגזרים מהאטריבוטים של אינטרנשיונל. אם מחטטים בפרסומת, רואים שהיא עמוסה בקריצות קטנות לדברים שאינטרנשיונל מייצגת ושניתן להניח שאינם משמחים את אורי לופוליאנסקי ראש עיריית ירושלים.
ספק אם היה משדר ארוך ומייגע יותר – חוץ מהמוזיקה והכוונות הטובות – מאשר ” לייב 8″ החי בערוץ 10. האמת שטל ברמן לא היה הרבה יותר טוב וענייני מאביעד קיסוס, למרות שניסה. אבל קיסוס, שהוא קריקטורה בוטה של הומו טלוויזיוני, ישב שעות ארוכות באולפן ובא חשבון קטנוני ומעורר חימה עם הקילוגרמים העודפים, לטעמו של קיסוס, שהעלו סיימון לה-בון מ”דוראן דוראן” ואחרים, בשנים שחלפו מאז ימי גדולתם.
קיסוס הוא ההוכחה החיה שיש הומואים טובים ורעים, נעימים ודוחים, נסבלים ובלתי נסבלים. לא ברור עד כמה מעצבנות הן מניירות המאצ’ו של גברים סטרייטים המפגרים אחרי העולם וקלווין קליין בטיפוח עצמי, אבל לא ברור מדוע ההומו הטלוויזיוני הישראלי הממוצע, צריך להיות פארסה כה קומית של הסטריאוטיפ ההומואי של נתן ליין.
הלהג המתמשך של קיסוס על השמנה, הקרחה ובגידת הגוף בכלל, הוא משהו שהקהילה הגאה אמורה למנוע בשל האינטרסים המובהקים שלה עצמה. רק עיוור לא ראה כיצד הכניס קיסוס את בטנו, הישיר עיניו למצלמה והתלונן מרה על דעיכת הגבריות. המשדר הפילנתרופי המרשים הזה, בגרסתו הישראלית, נצבע כולו בנהי המנג’ס של קיסוס.
עוד קיסוס נלחם על מקומו בצמרת, עולה כפורח בערוץ החיים הטובים, גיבור תרבות חדש, הבודק מסעדות, מטייל בעולם, מתפלש בג’קוזי, מתעלק על מארחיו, צעיר מאנפף בשיער פלטינה המרחף מתוכנית לתוכנית כמו טינקרבל.
בכל השנים שבהן עבדתי איתו, לא היה לי ספק שאוחובסקי היה הומו. מהרגע שבו התקשר אליי ב-88′ והציע לי לכתוב ב”העיר”. חברות גדולה לא צמחה מזה. חוץ ממעידות חד-פעמיות קלות ונסלחות שאינן שונות ממעידותיי שלי, נשמר אוחובסקי מלהפוך את קיומו, הפרטי והיצירתי, לקוריוז. הוא לא הצדיק את קיום הדיון הזה.
הדוגמאות רבות וטובות, וכולן משרתות את התזה שלא רק שמשהו רקוב במיוחד מבאיש בצחנתו את שידורי הטלוויזיה שלנו, אלא שבתוך הסירחון הכללי מתגבשת לה טעות קונספטואלית טרגית בוטה וכופה עצמה על הצופה: הייצוג והביטוי המעוות, הקריקטוריסטי, החד-ממדי, הבוטה והלועג לעצמו של דמות ההומו בתקשורת הישראלית.
כאילו שמאחורי כל אומץ הלב הלכאורי הזה, מאחורי הצורך לדחוף קדימה למרכז הבמה את גרסתו העדכנית של ההומו הישראלי, מתחבאים יוצרים מוגי לב הקורעים לגזרים את ההומו יציר דמיונם: מפני שטוב שהם עושים זאת לפני המבקר חסר הסבלנות; משום שהרבה יותר קשה להציג הומו אמין, מרובד ורבגוני, מאשר דמות קרטונית נלעגת; מכיוון שלמרות הקדמה והזמנים המודרניים, עדיין לא הגיעה העת להניח את ההומו על השולחן כמו שהוא.
ספק אם היוצרים הללו בחרו בהכרה מלאה לקדם את הסטריאוטיפ על חשבון המציאות המורכבת. בטוח שהם מעדיפים לעשות כן בעצמם מאשר להניח לאחרים לפגוע בהם. בינתיים הם משיגים תוצאה עגומה ביותר. הם השתדלנים הטובים ביותר לתפישת העולם הגורסת שהומואים הם גברים מאנפפים, קנאים, שמדברים והולכים מוזר ומגלים עניין בכל הדברים השוליים והזוטרים בחיים. לא צריך להיות הומופוב כדי לשנוא את מה שהם עושים ולבוז להם.
פוסטים נוספים:
