נופל וקם, נופל וקם
שלום. היום קראתי מאמר בנושא הומוסקסואלים ונטיות הפוכות, שנתן לי הבנה חדשהבהתמודדות שלי בנטיות הפוכות, ועל זה אני רוצה לדבר. למאמר קוראים להצטרף לעדר, מאת אלן מדינג’ר.
אלן מדינג’ר הוא בעל נטיות הפוכות לשעבר, שעבר שינוי וכעת מתעסק רבות בטיפול וסיוע לבעלי נטיות הפוכות בתהליך ההמרה. נקודה שמוזכרת הרבה במאמרים בנושא נטיות הפוכות היא הצורך להתחבר לגבריות של האדם. אחד הדברים המועילים לצורך זה הוא המצאות בסביבה גברית וקשירת יחסים חברתיים עם גברים אחרים. ואכן, זו נקודה שבה אני מתעסק הרבה – ליצור קשרים חברתיים עם גברים, בין עם זה מתמודדים עם נטיות הפוכות שהכרתי בסדנאות ואירועים שונים של נטיות הפוכות, ובין עם זה עם חברים מהישיבה וממקומות אחרים (אם כי בעיקר זה היה בישיבה, כי שם אני נמצא ואיתם אני מבלה את רוב זמני). כשקראתי את המאמר, ובמיוחד פסקה אחת מסוימת, פתאום הבנתי שאני צריך לעשות כיוונון מסוים. לפני שאני אסביר, אני מביא כאן תרגום (זה לא מקצועי, אז תסלחו לי עם זה אולי לא תואם למקור בדיוק) של אותה פסקה במאמר:
קרדיט Stuart Miles
“אני די בטוח שה’ יצר בגברים שאיפה חזקה להשתייך לקבוצה גברית. אתה יכול אולי אפילו לומר שקיבלנו אינסטינקט להצטרף לעדר. זה הגיוני. הוא נתן לגברים את האחריות העיקרית להיות מגנים, שליטים, בונים וחוקרים, וכל אחד מסוגי האחריות הללו יכול להתבצע בצורה הטובה ביותר כאשר גברים עובדים יחד בקבוצה ולא כשכל גבר פועל כסוכן עצמאי. גברים פועלים הכי טוב בקבוצות.נשים, מצד שני, מתמקדות יותר ביחסים אישיים. בתור אלו שקיבלו את האחריות המרכזית לגידול הילדים ולהיות הדבק שמחזיק את בני המשפחה יחד, אשה מתמקדת באופן טבעי ביחסים של אחד על אחד וקבוצות קטנות”.
כשקראתי את זה, פתאום נזכרתי בכל מערכות היחסים שלי עם גברים בעבר. שמתי לב שתמיד הלכתי על מערכות יחסים אישיות, ולא קבוצתיות. תמיד רציתי שפלוני יהיה חבר שלי, שיהיה לנו קשר מיוחד, שנוכל לדבר בינינו ולשתף (בעיקר הוא) בכל הדברים הכי אישיים ואינטימיים ושאני ארגיש שהוא אוהב אותי וסומך עליי. תמיד חיפשתי את ה”soul mate” שלי, את ההוא שיהיה החבר הכי טוב שלי. כל הקשרים החברתיים ה”טובים” שלי היו קשרים אינדיבידואליים. במצבים חברתיים, לעומת זאת, אף פעם לא הלך לי… תמיד היה לי קושי להשתלב בחברה והייתי מרגיש כאילו אני לא שייך. אפילו כשהייתי בצבא, מקום שבו קשרים חברתיים קבוצתיים גבריים נוטים להיווצר בקלות יחסית, בגלל הקשיים הפיזיים והמנטליים שקיימים, והעובדה שאין על מי להישען מלבד החברים למחלקה, לא יצרתי קשרים חברתיים עם המחלקה שלי, והיום אני כמעט ולא מדבר עם אף אחד מהם. כל השירות הרגשתי שאני שונה, שהקבוצה מאיימת עליי ושאני “לא מתאים”, לא כמו כולם. גם מבחינה פיזית – מצד הכושר שלא היה לי, וגם מבחינה נפשית – כי הייתי סגור ומפוחד.
גם כשהלכתי לקבוצת תמיכה לבעלי נטיות הפוכות – מקום שבו כולם אמורים להיות אוהבים, נחמדים, נותנים מעצמם, סביבה כמעט אוטופית, אפילו שם לא הרגשתי חלק מהקבוצה, לא הרגשתי כאילו אני באמת אחד מהחבר’ה.
כשקראתי את המאמר הבנתי שאמנם אני משקיע בהתחברות עם גברים, אבל כל מה שאני עושה כרגע זה רק יחסים אינדיבידואליים עם אנשים ספציפיים. אני לא מנסה להפוך לחלק מהקבוצה. תמיד היה נדמה לי שכשמדברים על להיות בחברה גברית, הכוונה היא שמתוך זה שאני אהיה בקבוצה גברית אני אצור קשרים אישיים עם גברים, וממילא אתחבר אליהם ודרכם אלמד להכיר את הגבריות שבי. וזה גם מה שעשיתי. כחלק מתהליך ההתמודדות שלי יצרתי קשרים עם מספר אנשים שעוזרים לי להתמודד עם הנושא ולהתקדם. אבל מה שלא הבנתי עד היום זה שאני צריך לא רק ליצור קשרים חברתיים עם גברים – אלא להשתלב בחברה הגברית, כחלק מקבוצה גברית. לא רק קשרים אישיים עם גברים אחרים, אלא הרגשת שייכות בתוך קבוצה גברית כקבוצה. זה משהו שמאוד חסר לי ושתמיד ניסיתי לברוח ממנו. כבר הרבה שנים שאני לא משתתף במשחקים ספורטיביים (גם בגלל שאני ממש לא בכושר, אבל גם) בגלל שאני לא מרגיש שייך. אני לא מרגיש שאני שווה, שאני כמו כולם, אלא פחות מהם, דפוק, לא מוצלח ומגושם, ולכן אני מנסה להתרחק ולא משתלב במשחקים, גם במקרים, שקורים לפעמים, שדווקא כן בא לי לשחק איזה משחק כדורגל או משהו דומה.כשאני נמצא בסביבה גברית חזקה, אפילו אם זה רק כמה חבר’ה שיושבים ביחד ומפטפטים, אני מרגיש איך אני נמוג. אני מנסה להעלים את עצמי. להעלים את הדעות שלי, את מה שאני חושב, וגם את הגוף שלי. וזה נובע מפחד. פחד שישימו לב שאני לא ממש גבר… פחד שינמיכו וימחצו את מעט הגבריות שיש לי, את עצמי ואת האישיות שלי…
הרצון ליצור קשרים חברתיים אינדיבידואליים נובע מנוחות. זה נוח לי יותר בגלל שאני יכול לבחור בדיוק אל מי אני אפתח, עם מי אני אדבר. אני בודק אותו קודם, רואה אם הוא מתאים לי, אם אני מתחבר אליו, איזה יחס יש לו כלפיי, ורק אז אני יוצר איתו קשרים. בקבוצה זה לא אפשרי. אתה לא יודע מי יהיה שם, ואתה גם לא מקבל יחס אישי חם ואוהב. אתה אחד מהכלל. אתה צריך להתאים את עצמך לכלל, להשתלב בסביבה.
אז עכשיו אני מבין שבזה שהתמקדתי על קשרים אישיים עם גברים אחרים – שזה אמנם דבר טוב וחשוב, כל עוד הוא לא נעשה לבד – בעצם ניסיתי לברוח מגברים כקבוצה. ניסיתי להימנע מהצורך – ההכרחי בשביל לממש את הגבריות הטבועה בה – להשתלב בקבוצה גברית ולהיות גבר אמיתי. למעשה, גם כשניסיתי להיות גבר – עדיין עשיתי את זה כמו אשה (בכך שדבקתי ביחסים אישיים ולא קבוצתיים, כפי שמדינג’ר חילק).
אז זה מה שהבנתי היום, ועכשיו אני אנסה ליישם את זה. אני אנסה להשתלב בתוך החברה בישיבה, ואתחיל להשתתף יותר בפעילויות שחבר’ה עושים בשיעור שלי, ואולי גם חבר’ה אחרים. עד הפעם הבאה, שתהיה לכם התמודדות מוצלחת… אריאל.
פוסטים נוספים:
