על סף התהום: הומואים דתיים לגאווה אמיתית
חיי ניצלו בזכות רגע מבורך אחד של ייאוש. פתאום הבנתי שאכן יש לי בעיה, שלא מדובר בסתם גחמה, בהרפתקנות. הבנתי שיש לי אובססיה ושלא אוכל להפסיק כשרק ארצה. ולא, ככל הנראה, חתונה לא תפתור את ההתמודדות הזאת..
כן, אני אחר. אני סוטה, אני מעוות… מזל רק שאני לא נמשך לילדים, ככה שלפחות אני לא עובר על החוק בנוסף לכל…
נזכרתי שהרב אבינר כתב פעם באחד מעלוני השבת על כך שניתן לטפל בהתמודדות הזאת. בלי לחשוב פעמיים מיד הרמתי טלפון לעצת נפש, שהפנה אותי למטפל.
כאן, למעשה, התחיל פרק ב’ בחיי.
כיום כשאני מביט לאחור, אני רואה איך כל הסימנים היו שם כל הזמן. לא פעם עולה במוחי המחשבה המתסכלת של: מה היה קורה אילו כבר אז הבינו… לו לא היו נותנים למצב להתדרדר, לו רק השכילו להבין…כל הילדות שלי יכולה היתה להיראות אחרת, כל תקופת ההתבגרות שלי יכולה היתה להיות תקופה של פריחה, של שמחה, של צמיחה… אילו חיים מבוזבזים…
כילד הייתי מאוד שקט. רבים היו שראו בי ילד טוב, ממושמע, תלמיד מצטיין, דוס. מעולם לא הלכתי מכות עם אף אחד וכולם תמיד אהבו אותי והעריכו אותי. היו אף שראו בי את התגלמות הילד המושלם, הילד שכל אמא היתה רוצה, מושלם, בעל מידות טובות, עוזר לכולם בלי חשבון. ממש צדיק.
בעצם, האמת היא, שגם אני ראיתי עצמי ככזה; מושלם, צדיק, עניו, שלו ורגוע, בעל משמעת עצמית, שקול, שלא נוגע בבנות, שלא מבריז משיעורים ,שלא מעשן ולא מגדל שיער…
הו! לו רק כולם היו כמוני! אבל הם לא היו כמוני, הם לא היו בסדר. אף פעם. ומצדקותי כי רבה חשתי התקוממות כלפי החברה והייתי שולח חצי ביקורת בלתי נראים לכל עבר, אותם לא חסכתי מאף אחד. אף אחד לא שם לב לכך כמובן, כיון שכל הזמן החזות החביבה והנחמדה שלי נותרה כשהיתה
ומרוב צדקותי הייתי אף ביישן. לא העזתי ליזום קשר עם אנשים אחרים, לדבר בפני קהל, לקום ולומר את דבריי, להנהיג, ליזום, להוביל, כי מי אני בכלל, אילו עזות וחוצפה, איזו גאווה נדרשות כדי לקום ולדבר, להנהיג ולהוביל. כמובן שכל מי שהיה מעז והנהיג והוביל, אוטומטית נפגע מחצי הביקורת שלי. “גאוותן…”, הייתי מסנן לעצמי. אני לא כזה. אני הרי צדיק. צנוע, ביישן, עניו…
התחושות המוסריות הללו ליוו אותי כל העת, עיצבו את חיי ואפיינו את כל החלטותיי.אך עם כל זאת היתה כל הזמן מין צביטה בלב. אותו דחף פנימי מיוסר שדוכא כל הזמן זעק בקול ענות חלושה. כי לא רק שלא רציתי לדבר. לא יכולתי לדבר. לא רק שלא רציתי להשתולל ולהתפרע. לא יכולתי להשתולל ולהתפרע.וכך עליתי למדרגת הצדיק המיוסר. מכיוון שהייתי נכון להקריב את הנוחות והאגואיסטיות שלי על “מזבח המוסר”, תחושת החשיבות העצמית שלי פרחה ולבלבה, ובד בבד התביעה שלי מהחברה הלכה וגדלה.וכל אותו הזמן עמוק בפנים היה קיים גם הכעס והתסכול על כך שאותה צדקות גוזלת ממני את חירותי וכובלת את ידיי מבלי יכולת להשתחרר ממנה…
כל זה תחת מעטה של חביבות, נחמדות ונעימות, שלוה ורוגע.
ובנוסף לכל הטירוף הזה היו עוד כל מיני תופעות משונות. משום מה, תמיד העדפתי את חברת הבנות. הרבה יותר נהניתי לשחק גומי מאשר כדורסל או כדורגל עם הבנים. אלה היו מבחינתי משחקים וולגריים, מסוכנים ומפחידים. הרבה יותר נחמד, שלו ורגוע היה לצייר, לשחק בגומי או בבובות של אחותי. בלי כל הרעש והקללות והדחיפות והמכות והאלימות…אה, כן. עוד לא דיברתי על הדחפים הארורים הללו…כל גבר מרשים הקפיץ אותי ומשך את עיניי. הייתי עסוק בנעיצת מבטים ארוכים ומביכים בחבר’ה חתיכים, מגניבים ומרשימים. לא העזתי להקדיש לכך מחשבה וחס וחלילה להגיע למסקנה הנוראה שיש לי בעיה, שיש לי משיכה לגברים. שאני הומו. אך בלילות במסתרים הייתי בוכה, “למה, אלוקים יקר שלי? למה אני לא נורמלי? מה כבר עשיתי שזה מגיע לי, מה חטאתי ומה פשעתי? למה זה מגיע לי, לעזאזל, למה?!?!”
מאז התחלתי בטיפול חיי השתנו ללא היכר. פתאום הבנתי באיזה טירוף מתנהלים חיי. פתאום הבנתי שכל אותם רגשות מוסריים היו, למעשה, מסווה לדבר שעליו העדפתי לא לחשוב. שאסור היה לי לחשוב עליו. על עצמי. הבנתי שכל חיי היו, למעשה, בריחה מטורפת ונואשת ממי שאני, מהפחד לגלות מי אני באמת. מהפחד לגלות…ריק. כי ריק זה חידלון, ריק זהו חוסר אונים, ריק זהו חוסר לגיטימיות. כי ריק הוא המוות בעצמו. ולכן הייתי עסוק ללא הרף בסביבה שלי ובהטחת ביקורת מתמדת כלפי כולם. כי אם פתאום משהו לא היה מסתדר לי, ודאי לא בי היתה הבעיה. אסור היה לי לחשוב שבי הבעיה. וממילא כל חצי הביקורת היו נשלפים ומופנים כלפי הסובבים אותי. מה גם, שמכיוון שעמוק בפנים היה לי ברור שלי אין ערך משל עצמי, אותה ביקורת שנהגתי להטיח בפני אחרים (ביני לבין עצמי כמובן ( החיתה אותי והעניקה לי תחושת חשיבות. זאת מכיוון שהמדד היחיד לחשיבות שיכולתי להרגיש היה הסובב אותי; בין אם על ידי כך שהחברה אוהבת ומעריכה אותי (ולכן אני אהיה חייב כל הזמן להיות נחמד לכולם ולרצות את כולם), ובין אם עי”כ שהחברה תספק לי מספיק סיבות לבקר אותה או להתגאות עליה בכדי שאוכל “לטפס” עליה ולהרגיש גדול (כשאסור, כמובן, בשום פנים ואופן, שהחברה תשים לב לכך, כדי שהיא תמשיך לאהוב ולהעריך אותי)…
הכל. רק לא להסתכל פנימה. ממילא הבנתי מהו מקור אותו דחף ארור למשיכה לבנים. אותה תחושת החידלון האישי, תחושת הריק האינסופי, שיתקה אותי, ומנעה ממני כל אמונה בעצמי, וממילא גם כל מוטיבציה להשקעה בעצמי, להתקדמות, לפריחה. כיון שהכישלון הרי כל הזמן “צפוי מראש”, וכיון שאני לא באמת מספיק ראוי לטיפוח ולהשקעה, כיון שאני בעצם לא כל כך אוהב את עצמי, כי מה, בעצם, יש בכלל לאהוב פה…
התחושות הללו הן אלו שגרמו לי לשיתוק, לחוסר אקטיביות, לפסיביות. פסיביות שבאה לידי ביטוי בחוסר היכולת ליזום, להנהיג, להוביל, לקחת אחריות, להעז, להתפרע, לפרוץ גבולות, להחליט החלטות ולנסות דברים חדשים. כיוון שבמקום לראות את החיים כהרפתקה מסעירה, החיים נתפסו בעיניי כמועקה, כמשהו מפחיד, כג’ונגל מסוכן.
המקום של הפסיביות, של הבריחה מהתמודדות, שימש בעבורי מקלט שעטף אותי בצמר גפן חם ומפנק, ובלבד שלא אפגע. ושם לאושרי מצאתי את המקום הבטוח והנוח. ובמשך תקופה ארוכה זה אכן עזר. אלא שעם הזמן המקלט המוגן הפך לכלא, והצמר החמים החל לחנוק, והתסכול גדל, והחלו הגעגועים והכמיהה אל כל מה שמסעיר ומסוכן, נועז ופרוע. אך את הדברים האלה לא מצאתי בקרבי. לא העזתי לחפש ולהתאכזב… אז הפניתי את מבטי החוצה, ושם חיפשתי. ובכל פעם שזיהיתי תופעות כאלו הייתי נתקף במשיכה רגשית חזקה, ברצון להידבק, לחוש, לגעת. כי ממני זה נחמס, ורק דרכם יכולתי להיפגש עם אותן עוצמות חיים שכביכול נגזלו ממני וכל כך כמהתי אליהם… ומהר מאוד קיבלה משיכה רגשית חזקה זו פרצוף מפלצתי של משיכה מינית, של הומוסקסואליות סוטה ומלוכלכת.
ומאז התחלתי בטיפול למדתי להתייחס נכון אל הנטייה ולתת לה את המקום הנכון שלה- כבלבול, כסימפטום אחד מני רבים להתמודדות שורשית ורחבה הרבה יותר, עמוקה יותר, מהותית יותר. למדתי שהנטייה הזו, כמו יתר התופעות, התפתחה אצלי מבחירה בלתי מודעת, שנטייה זו היוותה חלק ממערך הגנה שלם שנועד להגן עליי מהדבר ממנו הכי פחדתי… מעצמי.
ולמדתי גם שאני לא זקוק יותר לאותו מקלט! ושאם אני יצרתי לעצמי עולם דמיוני זה, ביכולתי אף להורסו ולבנות תחתיו עולם חדש, מרגש ומסעיר, עולם של אומץ וגבורה, של הסתכנות וחציית גבולות, של צמיחה ופריחה.
כיום אני כבר לא מרגיש מסכן וקורבן של החיים. כיום אני אפילו יודע להודות על המתנה הנפלאה שקיבלתי. מתנה קשה ומתסכלת אומנם. מתנה שהסבה לי סבל רב. אך היא גם אנסה אותי להעמיק חקר באישיותי, במקום של הקב”ה בעולם. במקום של הקב”ה בי. היא גרמה לי להעפיל למקומות עליהם לא חלמתי, והיא עוזרת לי להאמין להגיע לגבהים אינסופיים.
כמוני, אני מניח, יש עוד רבים וטובים שתועים ומחפשים את דרכם. והם לא סוטים! הם לא מלוכלכים! אלא שהם לא יודעים זאת, ולכן הם לאט-לאט שוקעים בתהום הייאוש ושוב נופלים ושוב נופלים…
והם צריכים שיגידו להם בקול רם וברור שהם אינם מעוותים! שהם אינם נכים! שביכולתם לברר את זהותם, ושיש להם נשמה ענקית, חלק אלוק- ממעל-ממש, שפשוט בועטת בהם וצובטת אותם מבפנים, כיון שהם לא נותנים לה לפרוץ החוצה.
תהיו שם בשבילם, תעודדו ותחזקו. ביכולתכם לחולל מהפכות אצל אנשים יקרים אלה.
אין עדות זו אלא שיתוף מחוויה אישית בלבד.
פוסטים נוספים:
