נופל וקם, נופל וקם
שלום. הנושא שאני רוצה לדבר עליו הפעם הוא הפחד מדחייה. בהערת שוליים: אני יודע שכבר התייחסתי לנושא הזה לא מזמן (ז”א מזמן, אבל לא לפני הרבה פוסטים), כשדיברתי על התנתקות הגנתית (defensive detachment), אבל אף על פי כן מסתבר שהנושא הזה נוטה לחזור הרבה פעמים, ומה שהבנתי אז זה לא מספיק כדי להתגבר על הפחד הזה. בכלל, לרוב אני נאלץ להתמודד עם אותם מכשולים, עם אותם קשיים, שוב ושוב, וגם אם אני מצליח לעבור אותם פעם אחת זה לא אומר שלא אצטרך להתמודד איתם יותר. יכול להיות שבעקבות ההתמודדות הקודמת נגיע להתמודדות החדשה בכוחות חדשים, עם יותר ידע והבנה מה לעשות ואיך להתגבר על זה וממילא הקושי יהיה ברמה חדשה, שונה ממה שהוא היה פעם קודמת, אבל זה לא אומר שלא נצטרך לעבור את זה. כל התמודדות – אפילו כאלו שאנו נכשלים בהם – נותנת לנו כלים חדשים להתמודדות הבאה, וזו הסיבה שבגללה אני רוצה לדבר על הנושא הזה, למרות שכבר התייחסתי אליו. אני בטוח שבמהלך הכתיבה אני אעלה נקודות חדשות שלא הזכרתי פעם קודמת, לצד נקודות ישנות שחשוב לזכור ולהפנים.
credit to cooldesign
חזרה לנושא. אתם מכירים את זה שלפעמים (במקרה שלי זה אפילו לרוב) כשאתם רוצים לומר למישהו משהו – בד”כ משהו חשוב שקשור לדברים אישיים, אבל לאו דווקא, אתם מתחילים לחשוב על זה שוב ושוב, מנסים לתכנן איך השיחה תלך, מה תהיה התגובה של השני, איך אתם רוצים לנסח את מה שיש לכם לומר, וכו’, במקום פשוט לגשת אליו ולומר לו את זה? וגם אז, אחרי שכבר תכננתם את השיחה לפרטי פרטיה, אתם עדיין לא ניגשים אליו, אלא מתחילים לחוג סביבו, מחפשים את “הרגע המתאים” (נכון שתמיד זה נראה כאילו אין רגע כזה, כאילו הוא אף פעם לא יופיע?), מפחדים לגשת אליו ופשוט לדבר, לומר את מה שעל ליבכם?
אני לא יודע מה אתם עניתם לשאלות הללו, אבל התשובה שלי היא כן. ודווקא אצל האנשים הקרובים אליי זה קיים יותר מאשר אנשים אחרים. עם ההורים שלי אני מהסס אפילו מדברים כמו לבקש מהם לקחת את האוטו או עניינים כספיים. עם חבר שלי, שאיתו אני מדבר על כל הנושאים שבעולם, ובמיוחד על הנושאים הכי אישיים וקרובים אליי, אני אף פעם לא מתחיל שיחה על עצמי בלי לחשוב קודם מה אני הולך לומר ולחזור על זה מלא פעמים בראש שלי. למזלי אנחנו הולכים ביחד פעמיים בשבוע, כך שאת הקטע של לחוג סביבו ולחכות לרגע הנכון לא יוצא לי לחוות יותר מדי – אם כי גם זה קורה. אז למה זה ככה?
ובכן, כמו שהזכרתי במשפט הראשון – זהו פחד מדחייה. אני מהסס לפני שאני מדבר עם אנשים אחרים, אפילו אנשים שאני יודע שאוהבים אותי וישמחו לדבר איתי, כי אני מפחד מהתגובות שלהם. אני תמיד חושש שמא אולי הפעם הם ידחו אותי, הם לא יקבלו את מה שיש לי לומר ויזלזלו בזה ובי. כל פעם מחדש הפחד הזה עולה.
בזמן האחרון אני מרגיש שהיחסים שלי עם החבר שלי לא מקדמים אותי בהתמודדות שלי. אמנם אני נהנה מאוד מחברתו בכל מקרה, אבל אנחנו הסכמנו שהוא יעזור לי, ורציתי לנצל את זה, ולא לפספס את ההזדמנות הזו. דיברתי איתו על זה (וכן, חשבתי על זה הרבה לפני שהחלטתי בסופו של דבר לומר לו מה אני חושב, למרות שסיכמנו על אוטנטיות וכנות מלאה בינינו), והסברתי לו מה התחום שבו אני מצפה שהוא יעזור לי להתקדם, שזה פיתוח הגבריות שלי. כשסיימתי להסביר לו את זה, הגענו לשלב האיך – איך הוא יעזור לי להתקדם בגבריות שלי. אני יודע את התשובה לשאלה הזו. חלק מזה קראתי בספרים וחלק מזה אני מרגיש מעצמי, אבל בכל מקרה אני יודע, ואעפ”כ לא הסכמתי לומר לו. אמרתי לו שאת זה הוא צריך להבין לבד. אמרתי איזשהו קשקוש על זה שאלה דברים שקבורים עמוק מאוד, ואני לא יודע איך להגיע אליהם, ובגלל זה הוא צריך לעשות את זה לבד. האמת הייתה שדיברתי שטויות. ידעתי בדיוק מה אני צריך, וחשבתי על זה במודעות מלאה. הסיבה היחידה שלא אמרתי לו את זה היא בגלל שפחדתי מהתגובה שלו. פחדתי מהאפשרות שאני אגיד לו את זה והוא יגיד שאין לו זמן, שהוא לא מוכן להשקיע בי כל כך הרבה. פחדתי שהוא ידחה אותי.
אז מה עושים? הפתרון שעובד בשבילי לפעמים הוא פשוט להפסיק לחשוב. אני אומר לעצמי: די. תפסיק לחשוב על “מה אם” ו”אולי” וכו’, אלא פשוט תעשה את זה ותגמור עם זה. בסוף אתה תגיד לעצמך שבכלל כל הפחדים שלך היו שטויות (וברוב המקרים זה הרי מסתבר כנכון). זה מאוד קשה. להתעלם מכל מה שעובר לי בראש ופשוט לדבר זה מפחיד, אבל בד”כ אם אני מצליח לעבור את המשפט הראשון אז השאר כבר יבוא מעצמו. אין לי דרך קלה להתגבר על זה. אפילו הפתרון שהצעתי הוא לא מי יודע מה טוב (זה לא אומר שלא כדאי לכם לנסות אותו – אולי לכם הוא יצליח), אבל זה מה יש.
אנחנו צריכים לזכור שאם נישאר סגורים בתוך עצמנו שום דבר לא יקרה. הדברים הכי טובים קורים בשיתוף עם אנשים אחרים. אי הודאות בד”כ יותר גרועה מהוודאות שלא, וגם אם נקבל תשובה שלילית, דחייה, לפעמים עצם האמירה – הביטוי העצמי שלנו – ייתן לנו תועלת עצומה. אם יש לכם רעיונות נוספים, אני אשמח לשמוע אותם. שתהיה לכם התמודדות מוצלחת… ממני, אריאל.
פוסטים נוספים:
