תגובת יו”ר עצת נפש להו”ד
קרדיט:Stuart Miles
אנו מביאים להלן דברים שפרסם באינטרנט ד”ר אבשלום אליצור, חוקר ומרצה, בפורום המיועד לאנשים דתיים המגדירים עצמם כ”גייז”“[1]. יצוין, כי אין בהבאת הדברים משום מתן גושפנקה להתאים את עצמם להשקפת עולמו של ד”ר אליצור. מטרתנו היא להראות שהתפישה ביחס לבירור נטייה הומוסקסואליות איננה מושפעת בהכרח מהשקפה דתית (שהיא לגיטימית כשלעצמה), וכי גם אנשים המגדירים עצמם כחילונים ובעלי עמדות “ליברליות” ו “משוחררות” קוראים את המפה המדעית אחרת, ואפילו נאבקים בפומבי בעוול שנעשה בשם המדע, כביכול, להומוסקסואלים המעוניינים לברר את נטייתם המינית.
שלום חברים.
- את דגל הטיפול הרפראטיבי בארה”ב נושאת קבוצה קטנה של כמה מאות מטפלים השייכים לארגון NARTH… אקדים ואומר כי איני שותף לכל מה שארגון זה מטיף לו, מכיוון שרוב חבריו, נוצרים ויהודים, הם דתיים המאמינים שהומוסקסואליות היא חטא[2], אמונה שכחילוני אין לי כל חלק בה. אותי מניעה רק הדאגה לשלומם ורווחתם של השואלים בעצתי[3]. כאן אזכיר כי איני פסיכולוג קליני אלא רק חוקר ומרצה, ובכל זאת, ראיתי די והותר הומוסקסואלים צעירים שרצו בכל מאודם להשתנות (כולם זכרים, בנוגע להומוסקסואליות הנשית אני יודע הרבה פחות, והתרשמתי שהבעיות הקשורות בה הרבה פחות חריפות). כמובן, יכולתי לדקלם להם את המנטרה המקובלת: “אתה לא באמת רוצה להשתנות. אתה רק מפנים את ההומופוביה של הסביבה. מה שאתה צריך זה ללמוד לקבל ולאהוב את עצמך”.העמדה הזאת[4], בכל הכבוד הראוי,היא פטרונית, אווילית, אטומה ומקבעת אנשים צעירים מוקדם מדי על מסלול שבהרבה מקרים אינו כל כך דטרמיניסטי כמו שחושבים. לעומת זאת, פגשתי מספר מטפלים ישראלים שמציעים כיום טיפולים רפראטיביים…
- שאלת הנזק האפשרי היא רלוונטית כאןכמו בכל טיפול אחר…
אשר לנתונים שבידי: המדובר במחקרים מתחום הגנטיקה, האנדוקרינולוגיה והנוירופיזיולוגיה בנושא הנטייה המינית. הם מקובצים בקובץ word ממנו עשיתי שקפים להרצאתי האחרונה בקולוקוויום[5] של המחלקה לפסיכולוגיה בבר אילן. סטודנט שלי אמור להמיר אותו למצגת PowerPoint כך שניתן יהיה לראות את הנתונים עולים בסדר המתאים… את המצגת הזו אביא להרצאתי על הנושא בתחילת השנה הבאה בפני האגודה הישראלית לטיפול מיני (זה המקום לומר משהו על האנשים הנפלאים האלה. הם הרבה יותר פתוחים מהפסיכולוגים והפסיכיאטרים, ואלה שהכרתי עד עתה אישית הם מלאי מסירות ואהבה כלפי הומוסקסואלים, הן אלה הרוצים לממש את עצמם והן אלה החפצים בבירור זהותם). כן אציג אותה בקורס שלי בשנה הבאה.
אשמח לשלוח בדואר האלקטרוני לכל מי שיבקש את הקובץ הנ”ל לכשיושלם (בסביבות דצמבר). אם מישהו רוצה לראות את הנתונים הגולמיים כבר עתה ללא הסבר נלווה, יוכל לקבלו בצורתו הנוכחית.
לכל המתלהמים.
בכל פעם אני מופתע מחדש לגלות איך קהילת הגייז, האמורה להיות אמונה על סובלנות ופתיחות, מגיבה כלפי מי שאינו שותף לערכיה בברוטאליות שלא היתה מביישת קבוצת בריונים הומופוביים[6]. אנסה להגיב בקצרה על כמה מההאשמות האבסורדיות שהוטחו בי בדיון זה.
DSM ופדופיליה (ראה מאמר “האם יש לנרמל מצבים אלה?”): לא נעים, אבל ממש לא בא לי לעזור למתקשים בהבנת הנקרא. המהדורה האחרונה של המדריך שונתה בדיוק כפי שאמרתי.
בעוד המהדורה הקודמת הגדירה פדופיליה כך:
“The person has acted out on these urges, or is markedly distressed by them”. (DSM-III-R, Page 285, paragraph B of Diagnostic criteria for 302.20 Pedophilia(
(תרגום העורך: “האדם הוציא לפועל דחפים אלה, או מוטרד מהם בצורה בולטת”.)
הרי במהדורה החדשה סולק תנאי ההוצאה לפועל של הפנטזיות:
“The fantasies, sexual urges, or behaviors cause clinically significant distress or impairment in social, occupational, or other important areas of functioning.” (DSM-IV, Paragraph B of the same section, Page 528.)
(תרגום העורך: “הפנטזיות, הדחפים המיניים, או ההתנהגויות גורמים למצוקה משמעותית קלינית או לליקוי בתחום החברתי, התעסוקתי או תחומי תפקוד חשובים אחרים”.)
הנה, עצם המעשה הפדופילי לבדו אינו סיבה להגדרת הפדופיליה כמחלה. הכותב גם מתעלם מהסיפור הארוך שקדם להחלטה הזאת: בחברה הפסיכיאטרית האמריקאית, לצד הלובי ההומוסקסואלי, קיים גם לובי של פסיכיאטרים פדופילים מוצהרים והם לוחצים לנורמליזציה של הפדופיליה (או, אם לנקוט במינוח המטופש התקין-פוליטית: אהבה בין-דורית).
אגב, מאמרי “על שמונה הבלים פוסט-מודרניסטיים” עבר גם הוא רוויזיה – כדי להיות פחות תקין פוליטית – והנוסח החדש מופיע ברשת, כאן:
http://faculty.biu.ac.il/~elitzua/postmodern.htm.
הדיון התחיל בדברים שאמרתי על הפדופיליה, והכותב אמר ש”לא הייתי מעז” לומר דברים כאלה על הומוסקסואלים. ובכן: העזתי כבר מזמן. הבעתי את דעתי בזכות הטיפול הרפראטיבי בהרבה פורומים אקדמיים וציבוריים, ובשנה הבאה אני נותן בבר אילן קורס על הומוסקסואליות במסגרת המגמה לטיפול מיני. הנה עמדתי, קצר וברור:
- א) זכותו של כל אדם לממש את נטייתו המינית עם כל שותף בוגר בהסכמה, ומעשים אלה הם עניינו של האדם עצמו ואין לשום אדם אחר רשות להתערב בהם.
- ב) זכותו של כל אדם שאינו מרוצה מנטייתו המינית לבקש טיפול שיאפשר לו לשנותה.
- ג) בירור הזהות המינית הוא אפשרי וכן המעבר מהומו לסטרייט.
כמובן, אני כבר יודע מה מחכה לי בפורום הזה: מבול תגובות מתלהמות ונרגזות שיכריזו כי “הוכח” שהומוסקסואליות היא גנטית, “הוכח” שאי אפשר לשנות נטייה מינית, וכיוצא באלה הכרזות פסקניות שאין מאחוריהן ראייה מדעית של ממש. מצטער, גבירותיי ורבותיי, אני מתחשב רק בממצאי המחקרים, לא במה שימצא חן בעיני הומו/לסבית/סטרייט/ית דתי/ת/חילוני/ת אלה או אחרים. והמחקרים החצופים האלה, מה לעשות, ממשיכים להראות בעקביות שנפש האדם מושפעת הרבה פחות מהתורשה ממה שנוח לנו לחשוב, ושבידינו החרות להתפתח גם לכיוונים שונים מאלה שהתקבעו בנו מקטנותנו. המחקר המדעי צריך להתנהל בלי קשר לאג’נדה פוליטית, אפילו צודקת כמו זו שלכם.
[1] בתאריך 15/8/2004.
[2] יש להניח כי ד”ר אליצור מתכוון לאורח החיים ההומוסקסואלי, ובוודאי שלא למצב הפסיכולוגי ההומוסקסואלי שאיננו בר בחירה.
[3] על פי השקפת עולמו, כמובן.
[4] ההדגשים אינם במקור, אלא שלנו, ומטרתם למקד את תשומת לב הקורא.
[5] Colloquium, ועידה.
[6] “כמו בריונים הומופוביים”, אך בעצם הטרופוביים, כיוון שהפחד האמיתי של ההומוסקסואל הוא מפני גבריות. אגב, התלהמות זו נובעת מחולשת העצמי, ומעידה על אותה רעיעות יסודית בזהות המינית שמסווגת כ”הפרעת זהות מינית”.
פוסטים נוספים:
