היהפוך הומו לסטרייט? מחקרים אומרים “כן”
מדוע אדם השלם עם עצמו (לטענתו), חש צורך להתגאות במי שהוא? ובכן, תשובה אחת היא, מפני שהוא עמוס לעייפה ברגשי נחיתות ורחוק מלהיות שלם עם עצמו. תשובה נוספת מצאתי דווקא דרך אחד מאתרי הדגל (הרבגוני) של קהילת הגייז בישראל (אתר שגאה להציע לגולשיו מבצע “הסרת שיער בלייזר”). האתר ה”גאה” שולח את קוראיו להבין “גאווה? על שום מה?”, באמצעות קישור לאתר “סנונית”. שם ניתן לקרוא את דעותיהם/תשובותיהם של מספר אנשים, בהם “גייז” ידוענים, אך גם את דעתו של פסיכולוג קליני ידוע בשם ברוך כהנא.
ד”ר כהנא, כפי שתקראו מיד, נזהר מאוד מהבעת דעה אנטי-גאה באופן כללי ואפילו “מסוגל להבין גם את הגישה הליברלית הטוענת שאורחותיו המיניות של האדם הן מחוץ לשיפוט ערכי”. אך יחד עם זאת (שוב, בזהירות יתרה, כמעט דפנסיבית, בסגנון “ושוב מתעורר בי השד הביקורתי ותוהה”), הוא טוען כי הגישה הרווחת כלפי הומוסקסואליות היא חברתית, ובסיסה ערכי או פילוסופי, ולא מקצועי או מדעי. כמו כן, הוא מעורר שאלות נוקבות שמתייחסות ל”גאווה” ההומוסקסואלית. אמנם, ד”ר כהנא אינו מסיק מסקנות ואינו עונה על שאלותיו באופן ברור וחד משמעי, אך מכלל הן אתה שומע לאו, ומכלל שאלה – תשובה.
דבריו של הפסיכולוג מובאים כאן במלואם (ההדגשים הם שלי):
קרדיט:Stuart Miles
גאווה על מה? / ברוך כהנא (פסיכולוג קליני)
אין ספק שהגישה החברתית הרווחת ביותר כיום היא ליברלית ופלורליסטית. לפיה אין מודל אחד לתקינות נפשית, שכל אחד אמור להתקרב אליו כפי יכולתו, אלא לכל אחד יש זכות לעצב את עולמו בעצמו כל עוד אינו פוגע באיש. לפיכך אין לפסיכולוג זכות להגדיר התנהגות מינית מסוימת בתור ‘סטייה’ כל עוד ההתנהגות אינה מפגע חברתי.
הבסיס לגישה זאת הוא ערכי או פילוסופי, לא מקצועי או מדעי. ניתן להתווכח עליו, כמו על כל שיקול ערכי אחר. אדם דתי, למשל, יכול לפסול את ההומוסקסואליות בלי להגדירה בתור סטייה נפשית, פשוט משום שהיא סותרת את עולמו הערכי. ממש כשם שאדם דתי יכול להתקומם נגד נסיעה בשבת או אכילת חזיר, בלי שאף אחד יגדיר את אלה בתור סטיות.
ובעניין הגאווה? במה יש להתגאות? אני מבין שאדם יכול להתגאות בהישג נאה, בתרומה יוצאת דופן לחברה, במידותיו היפות. אני מסוגל להבין גם את הגישה הליברלית הטוענת שאורחותיו המיניות של האדם הן מחוץ לשיפוט ערכי (שוב, במגבלות איסור הפגיעה בזולת). התנהגותו המינית של כל אחד היא עסקו, ואין לחברה זכות לתחוב את חוטמה לעניינים פרטיים. אבל דווקא משום כך: מדוע יתגאה אדם באורחותיו המיניות, יהיו אשר יהיו? מה עניינה של הגאווה לכאן? ושוב מתעורר בי השד הביקורתי ותוהה: מדוע לצועדי המצעדים יש צורך להצהיר על העדפותיהם המיניות בראש חוצות? שמא הם מטפחים את הזהות הזאת דווקא כמעין “מרד” בדעות המקובלות? ואם כן, האם הזהות המינית איננה (במקרים אלו) אלא דגל פרובוקטיבי, משהו שנועד בעיקר לזעזע את הסביבה?
אם כן, הרי זה שלב בהתבגרות, אולי אפילו שלב התבגרות רב-חשיבות. שכן התהליך המורכב של עיצוב הזהות ראשיתו (כמעט) תמיד בהתרסה: אני שונה, וזכותי להיות שונה! אלא שעצוב אם תהליך גיבוש הזהות נתקע בהתרסה. בסופו של דבר צריך לסיים את מלחמת העצמאות, ולהתחיל לעצב את העולם האישי באופן חיובי: לבנות, ליצור ולדעת ליהנות מהחיים. האם אני מציע לכל ה”מתגאים”, לחזור לארון? לא! שיחזרו הביתה ויתחילו לבנות את אושרם בתוכו.
פוסטים נוספים:
