על סף התהום: הומואים דתיים לגאווה אמיתית
שלום, שמי מתן.
הסיפור שלי קצת דומה לסיפורים האחרים שקראתם אך גם קצת שונה.
החלטתי לכתוב לאתר “עצת נפש” אחרי שראיתי את הסיפורים האחרים. היום הרבה יותר קל לי לכתוב על העבר שלי. כבר אין לי מה להסתיר. כשהייתי בן 8 נאנסתי על ידי אחד החברים הטובים של אבי. הוא היה נוהג לבקר אותנו בימי שישי, ולפעמים, כשהיה צורך, הוא היה שומר עלינו.
בגיל מאוחר יותר, בישיבה הקטנה, עברתי אונס קבוצתי. מבחינתי, שתי החוויות הקשות שעברתי הותירו בי את חותמן. בגללן האמנתי שהכל היה באשמתי, ואולי אני הייתי זה שרמזתי להם על כך. (היום ההסתכלות שלי על הדברים היא שונה לחלוטין. אבל אז, בעיניו של ילד מתבגר, כך פרשתי את הדברים.)
בגיל זה, בערך, התחלתי לפתח משיכה מינית לגברים. אחרי שזה קרה לי כל כך הרבה פעמים, האמנתי שזה מי שאני. בגיל 16 עזבתי את הישיבה ועברתי לישיבה אחרת. גם שם היו לי התנסויות שונות. כשהגעתי לישיבה גדולה כבר השלמתי עם עצמי. קיבלתי עליי את הגזרה. התחלתי להסתובב הרבה ולהכיר.
בגיל 19 עזבתי את הישיבה והתחלתי לעבוד, ובלילות הייתי מכייף.
כשהייתי בן 22, הכרתי באחד ממקומות הבילוי בעיר הגדולה, בחור חמוד, ובשנייה הראשונה ידעתי שזאת אהבת חיי. הוא היה אינטליגנט ויפה תואר, ממש נסיך חלומותיי. קראו לו יואב. מבחינתי רק דבר אחד היה שלילי בו. הוא היה מכור לסם.
הקשר בינינו התהדק ותוך זמן קצר הפכנו לזוג אוהבים. הוא הזמין אותי לגור אתו ביחד. הסכמתי. (מעולם לא התחברתי לסמים ואפילו התנגדתי להם, וחשבתי שאני נכנס למקום בטוח ושלנצח אשאר נקי.)
כל ערב עשינו מסיבות עד השעות הקטנות של הלילה, ובסופי שבוע היינו מארגנים טיולים ופיקניקים לחברים. היינו חלק מהקהילה ההומולסבית של תל אביב החדשה. ביתנו היה פתוח לכולם וכל מי שהיה צריך לדבר או לקבל עזרה, תמיד ידע שאפשר לפנות אלינו ולסמוך עלינו.
כל מה שהפריד בינינו היה הסם.
כל יום הביא יואב הביתה את המנה שלו, ולפעמים, בערבים, במסגרת המסיבות, הם – החברים שלו, היו יושבים על השטיח, מעשנים ביחד, מסניפים, מגלגלים ומעשנים.
באחד הימים חזרתי הביתה אחרי יום עבודה קשה. הבוס שלי החליט לקצץ בעובדים. הייתי בבעסה, וכל מה שרציתי לעשות היה לברוח. יואב הרגיע אותי ואמר לי שיהיה בסדר, אבל אני אמרתי לו שלא. בערב שוב הם ישבו על הרצפה והסניפו סמים. הפעם בניגוד לעקרונותיי, הצטרפתי לחבורה. המזרק עבר מאחד לשני והתחושה שאחרי הדקירה היתה נפלאה.
כמובן שזה לא נגמר רק בפעם אחת. משם נפתח בפניי עולם שטרם הכרתי, לפחות לא מקרוב. אט אט נהייתי מכור לסם, ממש כמוהו ואולי אף יותר.
אני לא אאריך בשלב הזה בפרטים, אבל אחרי ארבע שנים חשבנו לפרק את החבילה. ההתלבטות הזאת גרמה לנו לחשוב מחדש על הכל. החלטנו שמאחר שהיינו קשורים ואהבנו זה את זה, נמשיך לחיות יחד, אך כל אחד יוכל לנהל גם חיי מין אחרים.
כבר אז שמענו על מחלת האיידס. אבל מי חשב שזה יחדור גם אלינו.
ואז…
התחלתי לסבול משיעול, קוצר נשימה, חום ובעצם מה לא. הלכתי לרופאים, עברתי בדיקות. אך הרופאים לא מצאו שום דבר. כעבור מספר חודשים הגעתי לבית החולים עם חמצן ואינפוזיות. בהתחלה הרופאים חשבו שזו דלקת ריאות חריפה, מאוחר יותר הם גילו שזה PCP.
במינוחים אחרים – איידס.
עד היום אני לא ממש בטוח ממה נדבקתי. אולי מהקשרים שהיו לי עם אנשים, אולי ממזרקי הסמים. מי אשם? זה כבר ממש לא משנה, הפסקתי לחפש אשמים. מבחינתי החיים שלי נפסקו באותו רגע שנודע לי. מבחינתי זה רק עניין של זמן. אישית כבר העדפתי למות עכשיו. הרגשתי שה’ מעניש אותי על כל הדברים שעשיתי. רק שאלה אחת הציקה לי : למה אני?
יואב ואני החלטנו להיפרד. לא רציתי שגם לו יקרה משהו, אהבתי אותו. אך האמת היתה, שהקשר שלנו התחיל להתפורר. הניתוק הזה לא הוסיף הרבה לשלוות הנפש שלי. הרגשתי שהכל כבר לא ממש זה. התחלתי לקחת את ה”קוקטייל”. אבל המחלה כבר היתה בשלבים המתקדמים שלה. הפצעים כבר לא הגלידו, איבדתי הרבה ממשקלי, השתעלתי הרבה וסבלתי מכאבי ראש וחום, הגוף שלי הלך והצטמק. כל מה שחיכיתי לו היה שאלוקים ייקח אותי ומהר.
התחלתי ללכת לקבוצת תמיכה לחולים עם הנגיף. אבל כל האווירה הזאת וכל החבר’ה האלה כבר ממש נמאסו עליי וגרמו לי בחילה. הכל היה כל כך ריק ולא שייך. כל העולם הזה של שוק הבשר, הכל ללא שום תוכן ומטרה. שוב למצוא את עצמי במיטות זרים. בשביל מה? מה יש לי מכל זה? האם אני באמת מאושר?
לא!
עוד שנתיים חלפו להם בריק קיומי. יום אחד הטלפון צלצל. זה היה אחי.
“אני יודע את כל הסיפור”, הוא אמר. “בוא ניפגש, אני רוצה לדבר”.
בשבילי זה היה צעד קשה, לחשוף את הסיפור בפני בני משפחתי. אבל ידעתי שהוא יכול לשמור סוד, ובאמת שכבר לא היה לי ממש מה להפסיד.
הפגישה בינינו תרמה לי רבות, מהרבה בחינות. אבל בעיקר בכך ששינתה לי את החיים.
הוא הקשיב לי ונתן לי לשפוך את הלב, ובסיום השיחה הציע לי אלטרנטיבה, “לפחות תנסה, לפחות תתקשר”, הוא אמר. על השולחן בבית הקפה הוא השאיר לי פתק קטן עם השם ” עצת נפש”.
אחרי שבוע של התלבטות התקשרתי.
המתנדב התורן הקשיב לי בקשב רב. הוא לא שפט אותי. להפך, הוא הבין אותי וקיבל אותי כפי שאני, בלי להטיף לי מוסר על מה שקרה ולמה זה קרה. הוא נתן לי לשפוך את הלב וכיוון אותי הלאה לגורמים נוספים שיוכלו לעזור לי.
היום אני עדיין בקשר עם “עצת נפש”, אנחנו מדברים כל מספר ימים. דרכם למדתי להכיר עוד אנשים דתיים שנמצאים במצבי, ובעיקר למדתי איך להעריך מחדש את החיים. בשבילי היום, כל רגע שאני חי הוא ממש מתנת אלוקים. אני חושב שדווקא המחלה שגוזלת לי את החיים היא זאת שמחזירה אותי לחיים יותר מכל דבר אחר.
אני כותב את הדברים כי אני יודע מה עובר עליך, אני מכיר את זה מקרוב. חייתי בעולם ההומוסקסואלי, טעמתי מהכל, ניסיתי כל דבר אפשרי ולא מצאתי בזה כלום. אני לא חשבתי שאפשר, לא מצאתי את עצמי למרות שחיפשתי וניסיתי. רציתי להאמין שאהיה מאושר, אבל לא יחסי המין, לא הסמים, לא מסיבות הלילה, וגם לא חיי הקהילה וכל מה שמסביב נתנו לי את האושר הזה.
היום, האושר שלי נובע ממשהו יותר פנימי, והרבה יותר אמיתי. פעם הרגשתי שווה רק כשמישהו אחר אהב אותי. היום אני יודע שאני שווה רק בזכות עצמי ולכן גם אני מסוגל לאהוב ללא גבולות.
אם עזרתי כאן למישהו, יהיה זה שכרי. אני יודע שימיי ספורים ולמרות הכל אני מרגיש כאילו חייתי נצח. הגיל הביולוגי שלי הוא 35, אבל האמת היא שבקושי סגרתי שנה.
הסיפור מוקדש לעילוי נשמת ר’ מתן בן אברהם ז”ל.
אין בעדות זאת אלא שיתוף מהחויה האישית בלבד.
פוסטים נוספים:
