נופל וקם, נופל וקם
שלום. אני מביא כאן מכתב שכתבתי לרב שלי כמה ימים לפני שיצאתי לחופשת הקיץ שלי (ככתבו וכלשונו – השימוש בגוף שלישי נובע מכבוד והוא קיים במכתב האמיתי). תחילת המכתב מתייחס לשיחה שכתבתי עליה בפוסט קודם, והרב יודע רק את מה שכבר תיארתי בפוסט הראשון. אזהרה: כתבתי את המכתב הזה בזמן שהייתי מאוד מיואש ומדוכא, ורואים את זה בכתיבה. אני לא רוצה לייאש אף אחד, ואני רוצה להבהיר מראש שאני עדיין חושב שטיפולי שינוי נטייה מינית הם טובים ואפשריים, וממשיך בהתמודדות שלי בנטיות הפוכות. אני רוצה שתקראו את המכתב הזה כדי שתראו שכן, זה קורה לפעמים, יש ייאוש. אי אפשר להתעלם מזה, אבל זה לא סוף העולם. אין במכתב הזה תשובות, רק שאלות, אבל לפעמים גם מהשאלות לומדים. לא בחרתי – וזה בהחלט משהו שנתון לבחירתי – לשקוע בייאוש, אלא התמודדתי איתו. עצם כתיבת המכתב, הפנייה לעזרה, היא התמודדות. וכן, יש גם פתרונות. אמנם לא עסקתי בהם כ”כ כאן, אבל בהמשך אני אספר לכם על ההתמודדות שלי עם הנושאים שהעליתי כאן. בכל מקרה, אני אשמח לשמוע מה אתם חושבים על המכתב:
קרדיט Just2shutter
הטיש של הרב בליל שבת גרם לי לחשוב הרבה ולהבין דברים חדשים על עצמי, ומאז אני מתלבט אם לדבר עם הרב על זה או לא. בסוף פספסתי את ההזדמנות לדבר עם הרב כשהוא היה עדיין בישיבה, ואמנם אני מעדיף בד”כ לנהל שיחות כאלו פנים אל פנים, אבל אולי זה לטובה, כי יש גם יתרון בשבילי בזה שיעבור זמן מה לפני שאני אצטרך לפגוש את הרב שוב. אני לא מתכוון לפגוע, זה פשוט קצת מפחיד ומבייש, ואני מעדיף שיעבור קצת זמן שיאפשר לי להתרגל. בסופו של דבר החלטתי לכתוב לרב כי אני מתוסכל, ואני לא יודע מה לעשות.
אני רוצה לתאר לרב את הבעיות הנוכחיות שלי.אני יושב מול המחשב, ואני לא יודע אפילו איפה להתחיל. אני מרגיש רע – בודד, מיואש, עצוב, מדוכא, ואני מרגיש שזה פשוט מכלה אותי, שאני לא מסוגל לצאת מזה. וככל שאני מנסה לצאת מזה, זה לא עוזר.
הלימוד שלי דפוק. הוא דפוק, למעשה, כבר הרבה זמן. מאז שיעור ב’. כשהחלטתי ללמוד בישיבה, וגם בשיעור א’, למדתי מאוד טוב, אהבתי ללמוד, ורציתי ללמוד. אבל מאז שיעור ב’, כשנפרדתי מהחברותא שלי, אף פעם לא הצלחתי לחזור ללמוד כמו שצריך. אני רוצה ללמוד (לפחות נראה לי שזה נכון), אבל בפועל זה לא קורה. אין לי חברותות לסדר צהריים וערב, וכשאני מנסה ללמוד לבד בד”כ אני פשוט מסתכל בגמרא בעיניים מזוגגות כמה דקות ואז מתייאש ועוזב אותה. בזמן האחרון אני תוהה האם זה שאני אומר לעצמי שאני רוצה ללמוד גמרא ותורה זה נכון, או שאני סתם אומר את זה מהפה ולחוץ – כי הרי אם זה נכון אז למה אני לא לומד?
חוץ מזה, אני לא יודע איך לאזן בין הפעילויות (החשובות לי מאוד) שאני עושה כחלק מההתמודדות שלי עם הנטיות ההפוכות, העבודה (שעדיין אין לי, אז אני לא יודע איפה היא נכנסת בכלל) והישיבה – הסדרים והלימוד. חוץ מזה שכל שבוע אני לא נמצא בישיבה חצי יום (לפחות) בגלל שאני נוסע לטיפול בנטיות ההפוכות, יש לי גם עוד כל מיני תרגילים ופעילויות טיפוליות שאני צריך לבצע שלוקחות לי הרבה זמן מהיום. אם בנוסף אני אצטרך לבלות זמן ניכר מהיום בעבודה, אז בכלל אני לא יודע מתי יהיה לי זמן ללמוד. תמיד אמרתי לעצמי שזה בסדר, שאמנם השעות שאני משקיע בזה באות על חשבון לימוד, אבל הרי “עת לעשות לה’ הפרו תורתך”, וזה אמור לאפשר לי ללמוד תורה כמו שצריך, בלי להיות כל הזמן מדוכא, מיואש ועצוב, אז זה בסדר. מה גם שזה צורך מצווה, כי יש הרבה מצוות שההתמודדות בנטיות ההפוכות והשינוי המיוחל יגרמו לי לקיים בצורה הרבה יותר טובה – עניני כיבוד הורים, מצוות שבין אדם לחברו, וכמובן – הרהורי עברה, שמירת הברית ועניני אישות, בע”ה. ואם כל זה, אני אומר לעצמי, אז מה – זהו, להפסיק עכשיו ללמוד תורה? זה לא כאילו שמדובר על תקופה קצרה, יום-יומיים, גג שבוע-שבועיים – מדובר על חודשים?
אני רוצה להדגיש שאני לא מיואש מהתהליך הטיפולי בנטיות הפוכות, אלא מכל מה שמסביב. יש הרבה דברים שמייאשים אותי שאני יודע שלא אמורים להיות ככה, שזה סתם החשיבה הטיפשית שלי ולא המציאות, אבל עדיין זה לא עוזר. אחד הדברים שקיבלתי על עצמי כחלק מההתקדמות שלי זה להתחיל לצאת עם נשים, למרות שאין לי משיכה לבנות, אבל ע”פ התיאוריה זה אמור להגיע אחרי שאני אכיר קצת את המין הנגדי ואסיר את כל הפחדים והבושות שיש לי בנושא הזה. אלא מה, חוץ ממישהי אחת שסידרו לי לפני יותר משנה, לא יצאתי עם אף אחת. וזה מייאש אותי, כי מסביבי אני רואה את כולם יוצאים לשידוכין, ואני לא קיבלתי אפילו הצעה אחת בשנה האחרונה… אז בלחץ של אנשים מסביבי, ניסיתי להיות אקטיבי, פניתי למי שאולי יוכל להציע לי הצעות, אבל לא יצא מזה שום דבר. אפילו נרשמתי לשני אתרי אינטרנט, אבל גם מזה לא יצא שום דבר. אז שכאני חושב על זה שאף אחד לא מציע לי הצעות, וכמעט כל השיעור שלי יוצאים לשידוכין, והרבה מזה בא מהצעות מחברים, אני מרגיש בודד ומיואש…
ויש גם את עניין הרצון. כתבתי כבר על הרצון ללמוד, שאני לא בטוח בו, אבל יש גם את הרצון להשתנות. כבר כמה פעמים ההתמודדות שלי בנטיות ההפוכות וההתקדמות שלי סבלו מנסיגה והאטה בגלל ש, לפחות ברמה מסוימת, לא הבעתי/הרגשתי מספיק נכונות ורצון להשתנות. והבעיה היא שאני לא יודע. לא יודע באמת אם אני רוצה או לא. אני אומר שאני רוצה, ושכלית אני מבין שמשיכה לגברים היא לא טבעית, אבל אני לא יודע אם אני באמת רוצה. לא יודע מה אני מרגיש בפנים, עמוק בפנים. תמיד אומרים לי – תסתכל פנימה ותראה מה אתה מרגיש. לא יודע! כלום. ריק שם. לא רואה כלום, לא יודע מה יש שם, ולא יודע האם בעמקי לבבי אני באמת רוצה בזה או לא. אני מקווה שכן, אבל לא יודע. יכול להיות, תיאורטית, שלא. בשנים האחרונות כבר הספקתי לגלות שיש המון דברים שאני עושה ומתנהג כתוצאה מהפחדים והבושות הרבים שיש לי. לפעמים אני חושב – אולי גם זה? אולי אני עושה את זה רק בגלל שזה דבר לא מקובל בסביבה שלי, ולא כי אני באמת רוצה בזה? ואם אני לא באמת רוצה בזה, אז זה לא יצליח. אז מה, אני פשוט מבזבז את הזמן שלי? אולי זה מה יש, ואני צריך לחיות חיי נזירות, בלי גברים (זה ברור לי בכל מקרה ומצב) וגם בלי נשים?
ויש גם את הבדידות. הרבה פעמים אני מרגיש שאני בודד ואני עצוב, ואני שואל את עצמי – למה אף אחד לא מתקשר אליי? לא אף אחד לא בא לדבר איתי? שואל אותי (בצורה רצינית, לא סתם תוך כדי הליכה, התעסקות במשהו אחר או במקום עם מלא אנשים – שאז ברור שהתשובה שלי תהיה: מצוין, הכל בסדר, תודה) מה שלומי ואך אני מרגיש. למה אני יכול להיות 3 ימים בבית ואף אחד לא יחשוב להתקשר, להתעניין בשלומי (מן הסתם זה בגלל שכולם כבר התרגלו לזה שממילא אני בקושי נמצא בישיבה…). זה מאוד מתסכל ומייאש. ואמנם אני יודע מה התשובה, כבר שמעתי את זה הרבה פעמים, ואפילו אמרתי את זה לעצמי – אם אתה רוצה חברה, במקום לחכות שמישהו יפנה אליך, תיזום! תתקשר אתה! תפתח אתה בשיחה! סתם לשבת ולהתבכיין לא עוזר לאף אחד. אם אני רוצה לדבר עם חברים שלי, אני צריך לפנות אליהם, לדבר איתם. אבל בסופו של דבר, זה לא עוזר. כן, יש לי חברים, וכן, אם המצב יהיה קיצוני – ח”ו אני אהיה חולה/באבל או, להבדיל, אתחתן, הם יבואו ויעזרו וידאגו לי המון. אבל זו בדיוק הבעיה. למה צריך מצבים כאלה כדי שזה יקרה, למה סתם ככה ביום יום הם לא מפטפטים איתי? ולמה אני צריך ליזום? הבעיה שלי היא לא שאין לי חברים, אלא שאני מרגיש כאילו היחס הוא לא הדדי – לי זה מאוד חשוב ולכן אני משקיע בזה, ולהם לא, וזה מייאש…
וזה מעלה נקודה נוספת, של סיפוק עצמי. כי בעצם יש תשובה למה שכתבתי בפסקה הקודמת, והיא שהם מסופקים מעצמם, ואילו אני לא. אני כל הזמן זקוק לחברה, להיות בקשר תמידי עם אנשים, כי בלי זה רע לי. כי רע לי עם עצמי. הם לא כאלה. להם טוב עם עצמם, ולכן הם לא זקוקים לאנשים אחרים באופן תמידי וקבוע. אני לא מתכוון שהם לא צריכים חברה, כל אחד זקוק לחברה, ככה נוצרנו – אנשים חברתיים, אלא שהם לא צריכים חברה באופן תמידי, כמו אוויר לנשימה. זה נחמד, אבל לא צריך את זה כל הזמן.
היום ישבתי מול הגמרא בתחילת הסדר, הרגשתי מיואש, עצוב ובודד ואמרתי לעצמי – די, אם אני אשאר פה אני אמשיך להרגיש ככה ואני לא מסוגל לסחוב את הרגשות האלה עליי. זה כבד לי מדי. אז הדבר הראשון שחשבתי לעצמי הוא – ללכת הביתה. להתנתק. לברוח. גם ככה אין לי חברותות היום חוץ מסדר מוסר, אז אני אלך הביתה ואשתחרר – אוכל ממתקים ואראה טלוויזיה, שני הדברים שאני נוהג לעשות כדי להתנתק, לברוח ולהפסיק להתייחס לרגשות שלי. בחודשיים-שלושה האחרונים עשיתי את זה הרבה (לא עוזר לדיאטה שאני מנסה לעשות בכלל, אבל זה מה יש), ודווקא השבוע אני בישיבה כבר שישה ימים, שזה נשמע כלום – כולה 6 ימים, ופעם גם בשבילי זה היה כלום, אבל בזמן האחרון שישה ימים זה המון זמן להיות בישיבה. בד”כ אני חוזר הביתה פעמיים בשבוע לפחות. אז בסוף לא עשיתי את זה והכרחתי את עצמי להישאר, גם אם אני לא לומד וגם אם רק דחיתי את הקץ והחלטתי שמחר אני אסע במקום היום, אבל עדיין אני לא יודע איך לא לברוח – איך להתמודד עם המצב, ובמיוחד עם הרגשות שלי, בלי לברוח, בלי לנסות להדחיק אותם. איך לא לפחד מהם, ואיך לא לתת להם לכלות אותי.
ביום חמישי, כשגם אז הרגשתי ככה, מצאתי פתרון. דיברתי עם חבר שלי. הוא היחיד בישיבה שיודע על הנטיות ההפוכות (עד עכשיו) ולכן אני יכול לדבר איתו בצורה כנה. אמנם הוא לא ממש פתר את הבעיות שהעליתי בפניו (לא שהוא דיבר שטויות, הוא פשוט דיבר על נקודה שלא הייתה הבעיה העיקרית, ועד שמיקדנו את זה כבר עברו 3 שעות והשעה הייתה 1 וחצי בלילה, אז הפסקנו), אבל השיחה איתו גרמה לי להרגיש שאני לא לבד, ועזרה לי להתגבר על רגשות הבדידות והייאוש. נו, הרב בטח שואל את עצמו, אז למה לא עשית את זה גם עכשיו? אז זהו, שזה יותר בעייתי מזה. הוא גם החברותא שלי משיעור א’ שהיו לי כלפיו רגשות אובססיביים ומיניים, ולמרות שאני נהנה לדבר איתו, וסיפרתי לו כי ידעתי שהוא החבר שהכי יבין אותי ויהיה סימפטי לזה, אני תמיד חי על הקו הדק שמאוד מפחיד אותי שמא שוב יחזרו לי הרגשות כלפיו, ואז יהיה לי קשה מאוד לצאת מזה (מה גם שזה עלול להגיע לכדי איסור מצדי, לשבור לי את הלב וזה גם לא פייר כלפיו). זו נקודה נוספת שקשה מאוד בשבילי – להתנתק ממנו לגמרי אני לא יכול, כי הוא יושב לידי והוא בשיעור שלי, וגם אני לא רוצה, כי סוף כל סוף הוא חבר טוב ויודע מה מצבי ותומך בי הרבה כשאני זקוק לזה, אבל מצד שני אני תמיד מפחד מה יקרה, שאני לא אקשר אליו רגשית עוד פעם. וזה מתסכל, כי לפעמים הוא מנסה לעזור לי – כמו היום לדוגמא, שהוא הציע לי ללמוד איתו בסדר צהריים, ולמרות שידעתי שזה יכול לעזור לי מצד הלימוד, ידעתי שהרגשות שלי יותר מדי מבולבלים כרגע ואם אני אעשה את זה אולי אני שוב אקשר אליו, והחלטתי לסרב.
אז אני יודע שכתבתי פה הרבה, והרבה מהדברים מבולגנים ואולי לא כ”כ מובנים, אבל אני מקווה שהרב יוכל לעזור לי, ככל שניתן. אני מקווה שאני לא לוקח לרב יותר מדי מזמנו.תודה רבה ושבוע טוב,
אריאל.
זה המכתב. די ארוך, ומעלה המון נושאים, שאני אנסה להרחיב עליהם כל אחד בנפרד בעתיד, בע”ה. בינתיים, אני מקווה שלא ביאסתי אתכם יותר מדי, ובמיוחד שלא ייאשתי אתכם. אמנם עדיין לא פתרתי את כל מה שכתבתי, אבל אני יכול לומר לכם על עצמי שאני כבר לא מיואש, ובע”ה יש תקווה לכולנו. כמו שכתבתי בהתחלה, כתבתי את זה כדי להראות לכם שהמצב הזה קיים, ושאתם לא לבד, כולנו עוברים את זה, אבל העיקר הוא לא להתייאש! אני יודע שהחיים מלאים עליות וירידות. אז עכשיו הגעתי לתקופה של ירידה, אין מה לעשות, זה קורה, אבל העיקר הוא שגם כשאני נופל, אני קם, ושהאמונה שלי ביכולת שלי לעבור את זה אף פעם לא מפסיקה. אם לא היה לי את זה, הייתי מזמן נופל – ולא קם. אני אשמח לשמוע את דעותיכם בנושאים השונים שהועלו פה (עד שתהיה אפשרות להגיב לבלוג, אתם יכולים להתייחס לזה בפורום, עם כותרת של שם הפוסט). עד הפעם הבאה, שתהיה לכם התמודדות מוצלחת… אריאל.
פוסטים נוספים:
